ליראי קופל נעצרה ביוון חוטפת ילדים מתועבת

משטרת יוון עצרה ישראלית-אמריקאית בגלל צו מעצר של האינפרפול שהוציא ה FBI האמריקאי נגדה (25/11/2022).   האמריקאים רוצים שהיא תוסגר מיוון לארה”ב בגלל שהיא חטפה 3 ילדים לישראל.  בתקשורת הישראלית היא מוצגת כ”מסכנה” שעצרו אותה על לא עוול בכפה, כאילו זו בכלל טעות, וכאילו העו”ד שלה ניר יסלוביץ ייסע ליוון, והוקוס פוקוס, ישחרר אותה.

בינתיים האבא פטריק ניקולס שהוא עו”ד אמריקאי (ונוצרי) נפטר לפני שנה ב 15/10/2021.  האמריקאים לא מוותרים על העמדתה לדין על חטיפת ילדים, למרות שהקורבן הלך לעולמו.

שמה של החוטפת הוא ליראי קופל-ניקולס. קופל זה שם משפחתה וניקולס שמו של הבעל ממנו חטפה את הילדים.   בפייסבוק:  https://www.facebook.com/Lerai.Koppel.

לליראי יש אח בשם שון רנדל קופל, עו”ד.  אמא שלה שופטת בשם קרול קופל.

 

 

ליראי קופל חוטפת ילדים בזויה ממשיכה לספר את השקרים שלה
ליראי קופל חוטפת ילדים בזויה ממשיכה לספר את השקרים שלה

וזה הבן הבכור אדם ניקולס.  לומד באקדמיה לקציני צבא ארה”ב ווסט פוינט.

הבן הגדול אדם ניקולס חזר לארהב והצטרף לצבא האמריקאי
הבן הגדול אדם ניקולס חזר לארהב והצטרף לצבא האמריקאי

 

וזו הבת איימי ניקולס חיה בתל אביב.

 

הבת החטופה איימי ניקולס חיה בתל אביב
הבת החטופה איימי ניקולס חיה בתל אביב

 

איימי כתבה הספד לאבא שלה שנה אחרי מותו:

אבא יקר,
עברה שנה. הלוואי שהיית יכול לראות את האישה הצעירה שהפכתי להיות ואת מה שהשגתי בחיי.   גם הבנים שלך. אתה היית כל כך גאה. אני. מאז שהלכת לעולם לא אקבל את התשובות שחיכיתי לקבל מהיום שבו החלטתי שהחיים שלי טובים יותר בלעדייך.

זו החלטה שקשה לילד בן תשע לקבל, לא? לא הייתי עושה את זה אחרת.

אני אסירת תודה על התכונות הטובות שלך שירשתי ממך. האינטליגנציה, המיקוד והיכולת שלך לא לוותר.

עד שנפטרת, תהיתי אם אי פעם אראה אותך שוב. אם הייתי עושזה זאת, הייתי רוצה שתדע שזו הייתה החלטה שלי.

זה היה יכול להיות מאתגר אבל תמיד ידעתי שזה משהו שאני צריכה. הייתי רוצה שתראה שאני שרדתי טוב בלעדיך.

כשהייתי קטנה הייתי מדמיינת איך יכלו להיות החיים שלי – אם לא היית מי שהיית. הייתי מדמיינת שאתה חוגג חגים עם כל הנכדים שלעולם לא תזכה לפגוש. הייתי מדמיינת שאני בתיכון ואתה מפחיד את הילד הראשון שאביא הביתה.

הייתי מדמיינת שאתה מלמד אותי לנהוג וצחוק כשאני עולה על שפת המדרכה.

הייתי מדמיינת שאתה הולך איתי בחופה ורוקד איתי בחתונה שלי.

אבל לצערי הברחת אותי. כל יום אני חושבת על איך הימים האחרונים שלך בטח נראו, איך נראית ועל מה חשבת.

הלב שלי מתנפץ כשאני חושבת שאתה מחזיק את כרטיסי האהבה שלי בעבודת יד כשנשמת את נשימותייך האחרונות.

הלוואי שהיית יכול להיות טוב יותר עבור האחים שלי ואני. והלוואי שיכולתי לאהוב אותך יותר.
אני מקווה שמצאת שלווה.
-הילדה הקטנה שלך.

https://www.facebook.com/amy.nichols.1690/posts/pfbid0GYv7N3FQWLyHHHkEypv3jS3W7zJrzptxSrYPPHinJrVwcSdiVW6wz3fyc8rvvhSpl

 

הבן החטוף זכארי ניקולס
הבן החטוף זכארי ניקולס

וזה העו”ד שטס לכרתים “לשחרר: את הנבלה.  ניר יסלוביץ’.

 

ניר יסלוביץ מצא לעצמו נישה משחרר עצורים בחול
ניר יסלוביץ מצא לעצמו נישה משחרר עצורים בחול

מסתבר שה”ישראלית העצורה ביוון” היא לא טלית שכולה תכלת.  מדובר בנבלה שמיררה את חיי בעלה בקליפורניה (היא מהעיר Apple Valley שם חייה עם מאהב אנס מורשע שהתאהבה בו) והוא מהעיר Victorville שניהם במחוז סן ברנרדינו שהוא מחוז מדברי בדרל ללאס ווגאס).

ליראי הגישה על פטריק מאות תלונות שווא, עברה אין ספור בדיקות פסיכיאטריות שקבעו שהיא מטורפת ולא כשירה לגדל ילדים, המשמורת עברה לאבא, ואז היא נלחמה באבא והרווחה הוציאו את הילדים למרכז חירום ולאומנה.  היא זו ששטפה את המוח לילדים שלא טוב להם אצל האבא, שהאבא לא היגייני ושהאבא חפר להם קברים בחצר…..

ישראל גן העדן של נשים חוטפות כי השופטים לא מחזירים ילדים לאבות

הגברת ליראי קופל ניקולס חטפה את הילדים והגיעה לישראל.  ישראל כידוע היא גן עדן לנשים חוטפות.  כל שופט או שופטת בישראל שמקבלת תיק חטיפה ע”י אישה מחו”ל לישראל, נטיית הלב שלו היא לעשות שמיניות באוויר כדי להשאיר את הילדים אצלה.  במקרים המועטים בהם בכל זאת הבעל שנשאר מאחור בחו”ל זוכה, מעמיסים עליו תנאים כלכליים מפה ועד להודעה חדשה:  שישלם לה ולילדים את הטיסות, שישלם לה מזונות לפי הדין הישראלי מראש לחצי שנה או שנה, שישכור עבורה דירה ועוד כל מיני תנאים, שלפעמים הופכים את ה”ניצחון” לניצחון על הנייר, כי עלות מימוש הניצחון היא כל כך יקרה.

יש גם שופטות פמינאציות שחייבות את הגבר להגיע למשפט (למרות שהאמנה פוטרת את ההורה שנשאר מאחור מלטוס למדינת החטיפה), ואז מוציאים לגבר צו עיכוב יציאה כדי שיתייבש בישראל וכדי שכל העסקים שלו יתמוטטו.  כך למשל עשתה השופטת מחיפה הילה גורביצ’ לפני שנה במקרה של החופת שיינה מאיירס.

החוטפת ניהלה עשרות הליכים ומאות תלונות שווא במשטרת קליפורניה

בהמשך הכתבה תוכלו לראות אחד ממעל 60 הליכים בבית המשפט של ערעור בקליפורניה על החלטת שירותי הרווחה קליפורניה להוציא את הילדים למשמורת חוץ בייתית.  לצערנו הרב בגלל שזה היה תיק נוער ולא תיק גירושין, אין שמות.

בפתח ההחלטה כותבים השופטים שבגלל אין ספור תלונות האישה שהאבא מסוכן לילדים בתלונות רווחה ולמשטרה, פסיכולוג ערך 30 ראיונות לילדים במשך 7 חודשים וכל תלונותיה ותלונות הילדים – נמצאו חסרות בסיס.

רוב התלונות שהיא המציאה ממוחה הקודח שהבית לא סניטרי כי יש ג’וקים, שהאבא דורש מהילדים דרישות פרפקציוניסטיות בלימודים ולא נותן להם מנוח להשתובב, וכשמצבה המשפטי החל להחמיר המציאה שפטריק נופף ברובה מול הילדים וסימן להם בחצר על קברים שהוא חפר להם ולה.

כמות הבדיקות שנעשתה לטענות שלה היא אסטרונומית.  הילדים נגררו ל 30 ראיונות קליניים רק עם פסיכולוג אחד (והיום רבים).  היו בדיקות משטרה.  שריף יצא לחפש את הג’וקים ואת הקברים.  אכן מצאו כמה ג’וקים במטבח, אבל לא מצאו שום קבר.  בחצר היו בורות, שקעים נורמליים של אדמה לא ישרה.  לגבי האקדח, אף ילד לא ראה את האקדח.  היחידה שידעה על האקדח היתה הגברת ליראי כי היא פתחה מייל וראתה שהוא הזמין אקדח.  היא זאת שאמרה לילדים לספר לשריפים על אקדח וקברים…..

כיום בראיון מכרתים בערוץ 1 היא ממשיכה את השקרים שלה. זה אולי יעזור לדעת הקהל בישראל, אבל ה FBI יודע באיזה נבלה מדובר, והיא עצמה מספרת ששלחה את הבת שלה איימי קופל אחרי שאבא של איימי נפטר להיפגש עם ה FBI ולבטל את צו האינטרפול – אבל ה FBI אמרו לה שהיא חייבת לתת את הדין…. בקיצור:  סתומה.  ידעה שהיא בסכנה להסגרה והימרה על החיים שלה כשיצאה מהארץ…. לכרתים.

 

 

הנה כאן השופטים האמריקאים מספרים כמה בדיקות עשו לילדים ומצאו שהילדים משקרים לטובת האמא.  שטיפת מוח קלסית של ניכור הורי והסתה.

פסיכולוג נפגש עם הילדים ל 30 ראיונות במשך 7 חודשים
פסיכולוג נפגש עם הילדים ל 30 ראיונות במשך 7 חודשים

העובדת הסוציאלית של העיריה בארה”ב אמרה שההתעללות בילדים נובעת מהאמא בגלל הכעסים שלה והדחף לטרפד לאבא את המשמורת:

עובדת סוציאלית בארהב אמרה שהאמא מנצלת את הילדים לרעה
עובדת סוציאלית בארהב אמרה שהאמא מנצלת את הילדים לרעה

כאשר בית המשפט היפנה את הצדדים ל”שופט עמית” (Special Master שופט זקן בדימוס) לנסות ללבן את הטענות של האישה, במקום לשתף פעולה החלה לטמטם את המשטרה עם עוד תלונות.  בגלל זה העבירו את המשמורת לאבא – בניגוד גמור לשקרים של ברהנו טגניה.

בניגוד לשקרים של ברהנו טגניה האבא קיבל את המשמורת
בניגוד לשקרים של ברהנו טגניה האבא קיבל את המשמורת

 

האישה ניהלה רומן עם עבריין מורשע באונס ופריצה והכניסה אותו הביתה.  האבא הוציא צו שאוסר על המאהב האנס של האישה לבוא במגע עם הילדים, וליראי הפרה את הצווים במודע:

האישה ניהלה רומן עם עבריין מורשע באונס ופריצה והכניסה אותו הביתה
האישה ניהלה רומן עם עבריין מורשע באונס ופריצה והכניסה אותו הביתה

המטפלת של הילדים מישל מרטין אמרה שהאבא הוא פרפקציוניסט ובגלל זה הוא גוער בהם

המטפלת של הילדים מישל מרטין אמרה שהאבא הוא פרפקציוניסט ובגלל זה הוא גוער בהם
המטפלת של הילדים מישל מרטין אמרה שהאבא הוא פרפקציוניסט ובגלל זה הוא גוער בהם

השופטים הכריעו שהעובדה שהאבא פרפקציוניסט כלפי ילדיו אין פירושה שהוא מתעלל בהם:

השופטים קבעו שהפרפקציוניזם של האב הוא לא עילת התעללות בילדים
השופטים קבעו שהפרפקציוניזם של האב הוא לא עילת התעללות או עילת נזקקות להוצאה חוץ בייתית.

 

אותה מישל מרטין אמרה שהאמא לא מודעת לסכנה לילדים בזה שהכניסה הביתה אנס מורשע כבן זוג שלה:

המטפלת של הילדים מישל מרטין אמרה שהאמא חושפת את הילדים לאנס מורשע הבן זוג שלה
המטפלת של הילדים מישל מרטין אמרה שהאמא חושפת את הילדים לאנס מורשע הבן זוג שלה

השופטים אמרו שהאישה הפרה צווים שהוציא בית משפט לנוער שאסר עליה להפגיש את הילדים עם האנס המורשע “וויליאם”.

 

מה שחשוב בפסק הדין בארה”ב זה שהאישה הזו אחרי שעזבה את הבעל העו”ד התחתנה עם עבריין מין, אנס, שהיה צריך להירשם במשטרה כעבריין מין, וזה הדליק נורה אדומה אצל העובדות הסוציאליות…

 

ליראי קופל והילדים שחטפה איימי קופל וזכארי קופלליראי קופל והילדים שחטפה איימי קופל וזכארי קופל
ליראי קופל והילדים שחטפה אדם קופל, איימי קופל וזכארי קופל (תמונה מ 2016)

 

 

ליראי קופל החוטפת עם חמתה השופטת קרול קופל אמא של הבעל לשעבר שון קופל
ליראי קופל החוטפת עם אמא שלה השופטת קרול קופל

הכתבה על המעצר ביוון – כתבה של הכושי השקרן ברהנו טגניה 29/11/2022

שימו לב לשקרים של הכושי ברהנו טגנייה.  כשתקראו את פסק הדין האמריקאי תבינו כמה שקרים מפזר הכושי…..

ליראי לא נמלטה לישראל בגלל אלימות של הבעל.  היא התאהבה באנס מורשע בשם וויליאם, וכשווליאם היה צריך להירשם בכתובת שלה במשטרה כעבריין מין, העובדות הסוציאליות לחוק נוער נחרדו והוציאו נגדה צו האוסר הפגשת הילדים עם אנס מורשע.  היא הפרה את הצווים נמצא שהיא בביזיון בית משפט והמשמורת עברה לאבא.  חמתה בערה בה והיא החלה לטרפד את המשמורת של האבא באמצעות שטיפת מוח לילדים ושקרים מתועבים – שכולם נמצאו שקריים….  בסופו של דבר העו”סיות הוציאו לשניהם את הילדים מהבית לאומנה, ואז הגברת ברחה לישראל.

עכשיו מי יאמין לשקרים של הכושי המתועב בהרנו טגניה שלא טרח לחפש חומרים ומייד פרסם את כל השטויות שהאישה פולטת בצרורות…….

אגב לא ראינו באף מסמך משפטי טענה שהבעל “הרג כלב”.  ולמה שהאבא יהרוג כלב??

ברהנו טגניה כותב ש”הרשויות בקלפורניה סיפקו לה הגנה ורשמו את הילדים למסגרת שנועדה להגן על ילדים שסובלים מאלימות במשפחה”.  זה ממש לא נכון.  בגלל שהיא זעמה שהאבא קיבל משמורת היא נכנסה למעון נשים מוכות אבל אחרי 30 יום זרקו אותה משם.  העו”סיות העירוניות היו נגדה.  העו”סיות לא “סיפקו לה הגנה”.

העו”סיות טענו שהיא מסכנת את הילדים בזה שהיא מכניסה הביתה עבריין מין מורשע, אנס..

בגלל צו של האינטרפול: ליראי קופל ניקולס ישראלית שטסה לחופשה בכרתים נעצרה ובסכנת הסגרה לארה”ב

ליראי קופל ניקולס אם ל-3 המריאה לחופשה, אך בשל צו מעצר שהוציא בעלה לשעבר פטריק ניקולס – השלטונות ביוון נערכים להסגרתה • מדובר באישה שנמלטה מקליפורניה לישראל בעקבות אלימות של בעלה לשעבר, שבינתיים נפטר • ביהמ”ש העליון קבע ב-2015 שהיא זכאית למקלט בישראל, אך צו המעצר הבינ”ל נגדה נותר בתוקף • עורך דינה הישראלי ל-N12: “בטוח שגם מערכת החוק בארה”ב תורה לנכון לבטל את כל ההליכים נגדה”

ליראי קופל ניקולס אזרחית ישראלית-אמריקנית עצורה ביוון ונמצאת בסכנת הסגרה לארצות הברית – זאת לאחר שזכתה למקלט בישראל. הסיפור מתחיל כבר בשנת 1998 עם נישואי האישה לעורך דין אמריקני פטריק ניקולס ז”ל, הזוג עבר להתגורר בקליפורניה ונולדו להם שלושה ילדים.

עם הזמן, הפך הבעל לטענת האישה לאדם אלים ואף הרג את הכלב המשפחתי ברגע של התקף זעם. לפני 8 שנים, לאחר שנים שבהן סבלה מאיומים ולחץ לכאורה מצידו – היא נמלטה לישראל עם ילדיה שהיו בני 10 עד 13.

לפני בריחתה לארץ בית המשפט המקומי בקליפורניה קבע משמורת משותפת לה ולמי שהפך להיות הגרוש שלה. במקביל, הרשויות בקלפורניה סיפקו לה הגנה ורשמו את הילדים למסגרת שנועדה להגן על ילדים שסובלים מאלימות במשפחה.

לאחר הגעת האישה לישראל, הגיש האב בקשה לבית המשפט הישראלי ובה דרש להחזיר את האם והילדים לארצות הברית – זאת לפי אמנת האג. האב טען שהאם חטפה את הילדים ונמלטה ממשמורת משותפת. הבקשה של האב הונחה על שולחנו של בית המשפט העליון בישראל בשנת 2015, ושם הרכב של 3 שופטים בראשות השופט צבי הנדל קבע שהאם זכאית למקלט בישראל ולא תוסגר לארצות הברית.

עם השנים האב נפטר – אולם הצו נותר בעינו. לפני שבוע, בפעם הראשונה מאז שנמלטה מארצות הברית, החליטה האם לצאת לחופשה בכריתים. היא ניסתה לבדוק אם צו המעצר נגדה עדיין בתוקף אולם ללא הצלחה. היא טסה – ומיד כשנחתה בכרתים שוטרי ההגירה של יוון עצרו אותה: “יש נגדך הערה אדומה מהאינרטרפול”, נמסר לה.

עם מעצרה הובאה האם לבית משפט המקומי, כשהיא ללא ייצוג משפטי. לאחר ששמעו את סיפורה החליטו השופטים לשחרר אותה ממעצר – אולם אסרו עליה לצאת מיוון. במקביל, שלושת ילדיה שכיום בגירים (אדם ניקולס, זכארי ניקולס ואייימי ניקולס) – הגישו לתובע בארצות הברית בקשה לבטל את הצו נגד אימם. נכון לעכשיו השלטונות האמריקנים לא הגיבו על הבקשה, והאם נמצאת בסכנת הסגרה לארצות הברית – שם הרשויות רוצות להעמידה לדין.

עורך הדין ניר יסלוביץ’ המייצג את האם, הגיב: “כבר לפני שבע שנים קבע בית המשפט העליון, פה אחד, שמרשתי רשאית לקבל מקלט בישראל, לאחר שעברה מסע ייסורים בידי בעלה לשעבר. אני סמוך ובטוח שגם מערכת החוק בארצות הברית תורה לנכון לבטל את כל ההליכים נגדה. זה יהיה מעשה הגון מוסרי, הוגן וצודק בכל זמן, ודאי עתה כאשר העולם כולו, וגם ארצות הברית, מציינים את החודש למאבק באלימות כלפי נשים. אני מבקש מכל הגורמים המוסמכים במדינת ישראל לסייע לסיום הסאגה העצובה הזו”.

https://www.mako.co.il/news-world/2022_q4/Article-b7adc889a14c481027.htm

איילת גולן תבורי:  שמה זין על המומחה דניאל גוטליב ולא מקבלת חוות דעתו שהילדים חייבים לחזור לאבא כי “לילדים לא מתחשק ליסוע לארה”ב”

בבית המשפט למשפחה האבא קיבל את הזונה הפמיניסטית איילת גולן תבורי.  שופטת זו היתה פעילה בשדות הנשים והיה לה טור ב”לאישה” בו כתבה סיפורים פיקטיביים שבכולם האבא תמיד הרשע והאישה תמיד המסכנה.

 

אילת גולן תבורי כלבה פמיניסטית רעילה ביותר נגד הגברים
אילת גולן תבורי כלבה פמיניסטית רעילה ביותר נגד הגברים

גולן תבורי מינה מומחה שכתב שהילדים חטופים וצריך להחזיר אותם לאבא לארה”ב.  גוטליב דחה את הטענות שהאבא מסוכן כי הוא “בוטה וצועק” על הילדים, וגם התייחס לטענות הילדים שהאבא לימדה אותם לדקלם:  שהאבא נופף בנשק עם הילדים, ושהאבא חפר לילדים קברות בחצר.  הטענות האלה עלו בפסק הדי האמריקאי ונשללו לחלוטין.

הילדים מעולם לא ראו נשק.  האמא ידעה על זה כי קיבלה מייל בנושא. האבא מעולם לא חפר קברים לילדים.  לאבא יש חצר גדולה ומן הסתם האדמה לא שוחה ויש שם בורות.

ברור שזו המצאה אחת מיני רבים של האישה.  אם האבא היה רוצה לדפוק כדור בילדים שלו ולקבור אותם בבורות, הוא היה עושה את זה בלי להגיד לילדים.  האבא הוא עורך דין שנלחם נגד אין ספור תלונות שווא.  למה שהוא ירצה לדפוק כדור לילדים שלו ולקבור אותם.

דניאל גוטליב שם לב שזוהי הסתה של האישה.  שתילת סיפורי שווא בראש הילדים. הוא קבע שהילדים חטופים וצריך להחזיר אותם לאבא הנוצרי בארה”ב.

 

דניאל גוטליב באופן נדיר פסק לטובת האבא ואיילת גולן תבורי שמה זין עליו
דניאל גוטליב באופן נדיר פסק לטובת האבא ואיילת גולן תבורי שמה זין עליו

מטעמים פמינאציים החליטה איילת גולן תבורי לפסול את חוות דעת דניאל גוטליב, והחליטה שיש חריג אחר לאמנה:  “לילדים לא מתחשק לחזור לאמריקה”….

בנוסף הזונה איילת גולן תבורי החטיפה לאבא 40,000 ש”ח הוצאות.

ואם זה לא מספיק ראו איך איילת גולן תבורי כורה קבר לאבא הזה:  “יובהר כבר עתה כי ככל שיגיע התובע לישראל בתקופה הנוכחית למתן פסק הדין (כפי שהודיע ב”כ) או תוגש בקשה מתאימה, ינתנו בהקדם הוראות למפגש אצל המומחה עם הילדים וקבלת המלצותיו למסגרת העתידית הנאותה והמיטיבה”.

מי שלא הבין היא מנסה לפתות את האבא שיגיע לישראל כדי להיפגש עם מומחה – לא עם הילדים – כדי לקבל “המלצות למסגרת עתידית של קשר עם האבא”.  הרי רק לפני דקה אותה שופטת אמרה שהיא שמה זין על המומחה, זין גדול, ולא מקבלת את המלצותיו, אז למה שהאבא יגיע לישראל לקבל המצלות ממומחה שהשופטת פוסלת ועושה בין כה וכה מה שבא לה????

התשובה:  היא רוצה ללכוד את האבא עם עיכוב יציאה שלא יוכל לחזור לארה”ב ואז אפשר יהיה להוציא מהאבא דמי כופר של כמה מאות אחפי שקלים כדי לשחרר אותו מסטטוס “אסיר בציון”.

איילת גולן תבורי היתה שופטת זונה פמינאצית.  ברוך שפטרנו….  בטוח שהעו”ד של האבא ג”יי הייט לא הסביר לו עד כמה זה מסוכן להגיע למדינת היהודיות……

במחוזי התמקדו השופטים בהכפשת האב כ”מסוכן” ומיזעור “רצון הילדים”

השופטים במחוזי ידעו שפסק הדין של איילת גולן תבורי ששם דגש על רצון הילדים שלא לחזור (בגילאים 11 עד 14) הוא בעייתי, כם אם זה יתקבל כהלה מחייבת אז הלכו פייפען כל תביעות אמנות האג, כי תמיד ילדים יחזרו כמו תוכי על מה שהאמא (שמביאה אותם אל המומחה מהבית לה) “אני לא רוצה לחזור”.  זה יעקר מתוכן את כל האמנה וישים ללעג את מדינת ישראל.

מה שהשופט צבי ויצמן עשה פה היה ניבזי במיוחד.  הוא אמר שהמומחה בארץ דיבר עם 4 מטפלים בארה”ב שאחת מהם היא עו”ס במעון לנשים מוכות והאחרים הם נייטרלים.  האחרים אמרו שאמנם האבא כועס אבל הוא אבא טוב.  העו”ס מהמעון לנשים מוכות (שם ליראי שהתה 30 יום עד שזרקו אותה) הכפישה את האב – אבל זה תמיד ככה.

המעונות לנשים מוכות הם חממות פמינאציות שבהם גם אם האישה נכנסת לשם מטעמים טקטיים (כי פחדה שהרווחה יקחו לה א הילדים), תמיד מאמינים לאישה ועוזרים לה לבנות קייס של אלימות על הבעל.

צבי וימן אמר שהוא מאוד מתרשם ממה שהעו”ס הפמינאצית מהמעון לנשים מוכות (על סמך 30 יום שהייה) אמרה לדניאל גוטליב, וכל האחרים לא רלבנטיים.  וכך תפר צבי ויצמן לאבא תיק של “מסוכנות”, למרות שאם היתה מתקבלת תביעת החטיפה שירותי הרווחה בקליפורניה אמרו שהיו מחזירים את הילדים לאבא ולא לאומנה.

בעליון ניל הנדל:  “הילד אמר שאבא נופף ברובה”!!!!

בעליון השופט ניל הנדל כתב: “הקטין הבכור טען באוזני המומחה כי המבקש איים עליו ברובה בכדי שיעיד לטובתו בסכסוך עם המשיבה. עוד טענו שני הקטינים המבוגרים יותר כי האב נופף ברובה שברשותו וכיוון אותו כנגדם, ואף הצמיד אותו לגבו של הקטין האמצעי. הקטינה הצעירה ביותר טענה כי המבקש היה מרבה לאיים עליהם, אוחז אותם בזרועות ומטלטל אותם. לכך מצטרפות הקביעות בפסק דינו של בית המשפט לערעורים בקליפורניה, אשר דן בהסדרי המשמורת על הקטינים. נקבע כי יש די ראיות התומכות בכך שלקטינים נשקף “substantial risk of physical harm” מצד המבקש. המומחה עצמו התרשם כי גישת המבקש היא אגרסיבית וכי הוא סובל מהתפרצויות זעם”.

שימו לב שניל הנדל מצטט רק מה אמרו העובדות הסוציאליות על האבא – שהיה המשמורן – כדי להוציא את הילדים לאונת רווחה.  שהוא נוטה להתפרצויות זעם.  אבל איזה אדם לא ייטה להתפרצויות זעם כאשר אישה מעלילה עלילות שווא בלי סוף וכל שבוע הוא צריך להתמודד עם עלילת שווא חדשה.  הנדל לא מצטט שום דבר ממה שאמרו העו”סיות האמריקאיות על האישה הזו, והפסיכיאטרים.

אפשר לחשוב שאם ילד בן 14 מספר למומחה ישראלי ש”האבא נופף ברובה והצמיד אותו לגב של הקטין האמצעי, זכארי, אז שופט בבית משפט עליון ישראלי מאמין לזה כי קטין בן 14 אמר ככה…..  הרי אם זה קרה בארה”ב האישה בטוח התלוננה על זה, וכתוב בפסק הדין האמריקאי שכל תלונות השווא שלה ללא יוצא מהכלל נפסלו ונדחו.

נו….  ככה שופטים עליונים בישראל מהנדסים את המציאות והעובדות, כדי להגיע למסקנה הפמיניסטת שהם חותרים אלה.  ילד בן 14 אמר שאבא נופף ברובה וזו :סכנה לחיי הילדים אם יחזרו לאה”ב.  שטויות כאלה מזמן לא שמענו.

ג’יי הייט ייצג את האבא ונכשל כמו תמיד – עו”ד עוקץ אבות וכישלוני

הרבה אבות דוברי אנגלית מגיעים לג’יי הייט כי הוא מציף את המדיה בפרסונות.  אבל הוא עו”ד גרוע.  אין לו הצלחה אחת.  הוא מחפף, לא קורא טוב עברית, כותב בשגיאות, עושה טעויות טקטיות, והכי חמור:  הוא מייעץ באחד מסרטוני הוידאו שלו באנגלית המיועדים לאבות החיים בחו”ל לסמוך על בתי המשפט הישראלים ולהגיע לישראל למשפט…..

התוצאה:  מוציאים על האבות האלה צווי עיכוב יציאה, הם לא יכולים לחזור הביתה, הטיפול בהוצל”פ לוקח מינימום 9 חודשים עד שנתיים ובסוף צריך לשלם דמי כופר של 200,000 ש”ח בממוצע לצאת מישראל, או למות בישראל.

קראו כאן:    אזהרת עוקץ: עו”ד ג’יי הייט מפרסם לאבות שבחו”ל שאין חשש להגיע לישראל לדיונים כי שופטי ישראל הגונים ובסוף כל הגברים חוטפים עיכובי יציאה.

 

ג'יי הייט אחד הסתומים והכי מפגרים בהם נתקלנו
ג’יי הייט אחד הסתומים והכי מפגרים בהם נתקלנו

 

את הנבלה החוטפת ייצג עמרי דרור ממשרד בהמות המגדר שמוליק מורן.

 

עמרי דרור שותף במשרד הפמינאציה של שמוליק מורן
עמרי דרור שותף במשרד הפמינאציה של שמוליק מורן

ההחלטה מארה”ב – באנגלית להוציא הילדים ממשמורת האב לרווחה

 

In re A.N אמנת האג החוטפת מיוון התיק בקליפורניה

הנה ההחלטה בבית משפט למשפחה בפ”ת אצל איילת גולן תבורי (שפרשה תודה לאל). 

מספר התיק הוא תמ”ש  15992-12-14

 

בית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה

 תמ”ש  15992-12-14 פלוני נ’ פלונית ואח’

בפני      כב’ השופטת אילת גולן-תבורי

 התובע                                                      פלוני (_________)

                                                                דרכון אמריקאי __________ 

                                                                ע”י ב”כ עו”ד ג’יי הייט ו/או עו”ד רונית ויגלר

                                                                         נגד

 הנתבעת                                                    פלונית (________) ת.ז. _________

                                                                ע”י ב”כ עו”ד עמרי דרור ו/או עו”ד אור אריה

 בעניין הקטינים:                          ___ פלוני, יליד 5.7.1999 – בן 15 שנים ו- 8 חודשים

                                                  (ת. ז. ______; דרכון אמריקאי ________)

_______ (_____) פלוני, יליד 22.3.2001 – בן כ- 14 שנים

                                                  (ת. ז. _______; דרכון אמריקאי _______)

____ פלוני, ילידת 8.4.2004 – בת כ- 11 שנים

                                                  (ת. ז. _______; דרכון אמריקאי ________).

 

תביעה על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ”א-1991

פסק  דין

מבוא

 

  1. פסק הדין ניתן בתובענה שהגיש התובע כנגד הנתבעת, להחזרת הקטינים למקום מגוריהם בקליפורניה ארה”ב, מכוח הוראות חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ”א-1991 (להלן: “החוק” או “חוק האמנה”).

 

התובע עתר להחזרת הילדים לארצות הברית בטענה כי בוצעה חטיפת הילדים כנגד רצונם וכנגד הוראות חוק האמנה. הנתבעת טענה מנגד כי עומדות לה הגנות מתוקף החוק, שעירן – חשש חמור הצפוי לילדים אם יאלצו לחזור, וכן רצונם המובהק של הילדים להשאר בישראל.

פסק הדין שלהלן ידון בטענות שני צדדים במסגרת הוראות החוק והפסיקה, תוך התייחסות למקומם של הקטינים בהליך.

רקע דיוני

 

  1. ביום 8.12.2014 הגיש האב את התובענה, והצדדים זומנו לקד”מ ראשון ביום 12.2014.

בדיון זה הוסכם בין הצדדים מועד הגשת כתב הגנה מטעם האם, ותאריך קד”מ שינוהל מיד לאחר הגשתו. בנוסף במסגרת הדיון נקבע לאב מפגש עם הילדים באותו יום בערב, וכן הצדדים הופנו ליחידת הסיוע שליד בית המשפט, שם התקיים בהמשך מפגש נוסף.

 

  1. בדיון ביום 28.12.2014 ובהסכמת הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט למתן חוות דעת, ונקבעו מועדי ההוכחות בתיאום עם יומני ב”כ הצדדים (19.1.2015, 25.1.2015).

 

  1. בנוסף נקבע מועד בו נפגש מותב זה עם הקטינים, בלוויית שתי עו”ס מיחידת הסיוע שליד בית המשפט.

 

  1. במסגרת הליך ההוכחות, נחקרו הצדדים עצמם וכן המומחה.

 

לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים במועדים שהוסכמו ביניהם, סיכומי תשובה הוגשו ביום 19.2.015, ניתן פסק הדין.

 

  1. יצויין כי האב, שהינו עו”ד במקצועו, הגיש את התביעה רק בחודש דצמבר 2014, אף שהילדים יצאו מארה”ב עוד בחודש אפריל 2014.

 

לפי המידע שמסר, חלפו 3 חודשים עד שפנה לרשות המרכזית בארה”ב (בחודש יולי).

 

גם לאחר שקיבל תשובה באמצעות הרשות המרכזית כי הילדים בישראל, הגיש את התביעה כאמור רק בחודש דצמבר.

 

לטענתו, לא הגיש מיד את התביעה שכן פנה לבקש סיוע משפטי כספי ממדינת קליפורניה, אך לא עמד בקריטריונים, וכן חשב שלאחר שנגד האם הוצא צו בגין חטיפה – היא תיעצר בישראל ותובא לארה”ב, וכך יחסוך את העלות כספית של ההליך המשפטי. (19.1.15, ע’ 23 לפרוטוקול).

 

  1. בנוסף, הוצא בחודש אפריל 2014 צו בארה”ב שקבע כי יש להשיב את הילדים לידי רשויות הרווחה, במשמורתם היו בעבר זאת עד לקביעת משמורת סופית על ידי בתי המשפט בקליפורניה.

 

כלומר, בעת הגשת התביעה עת פעל האב להחזרת הילדים לארה”ב, היה זה תחת צו שהילדים יחזרו לרשויות הרווחה.

 

הודעה על כך גם נמסרה לבית המשפט ע”י הרשות המרכזית בישראל לפי חוק אמנת האג, ביום 25.12.14.

 

רק ביום 13.1.15 הגישה הרשות המרכזית בישראל הודעה כי נמסר לה ע”י הרשות בארה”ב שביום 9.1.2015 בוטל הצו. האב התייחס לכך בחקירתו.

 

רקע עובדתי

 

  1. הצדדים נישאו בארה”ב בשנת 1998, נפרדו בשנת 2006, וביום 23.10.2008 התגרשו בבית המשפט בקליפורניה.

 

  1. מנישואיהם, האב נוצרי והאם יהודיה, נולדו להם 3 ילדים: ___ יליד 5.7.1999 בן 15 שנים ו-8 חודשים כיום, ___ (זכארי) יליד 22.3.2001 בן 14 שנים, ו____ ילידת 8.4.2004 בת כ- 11 שנים בקירוב.

 

בין הצדדים התנהלו בארה”ב הליכים משפטיים ממושכים בעניין הקטינים, במשך שנים.

 

  1. האב הוא עו”ד, האם כיהנה כמפקחת בכירה על מורים בבתי ספר ציבוריים. (פסק הדין של ביה”מ לערעורים, 7.10.2013, בפרק רקע, פיסקה ראשונה).

 

  1. במסגרת ההליכים המשפטיים ביניהם התעמתו ההורים בשאלת המשמורת על הילדים, במאבק מר ומתמשך שיתואר להלן, אשר עירב את רשויות החוק והרווחה, משטרה ועובדים סוציאליים, מטפלים ומאבחנים, בתי המשפט בערכאות שונות לרבות בית המשפט לנוער, תוך העלאת טענות והאשמות קשות ביותר, אחד כנגד השני ולהפך – עד כה הוצאו הילדים למשפחת אומנה למשך שנה.

 

  1. תחילה נקבע משמורת הילדים אצל האם, לתקופה נקבעה משמורת הילדים אצל האב, הוצאו צווים שונים בעניין הילדים וכאמור הגיעו הדברים עד כדי הוצאתם למשפחת אומנה למשך למעלה משנה.

בהמשך הוחזרו הילדים להורים תוך קביעת משמורת משותפת, קביעה ששני ההורים ערערו עליה לביה”מ לערעורים במדינת קליפורניה – אשר דחה את הערעורים בחודש 10/2013.

 

  1. בחודש 4/2014, עזבה האם עם הילדים את גבולות ארה”ב, מבלי ליידע את האב ומבלי להודיעו גם בהמשך את מקום הימצאם של הילדים.

 

טענות הצדדים

 

טענות התובע

 

  1. לטענת האב, האם חטפה את הילדים מאז חודש 4/2014 בניגוד לחוק, בניגוד לפסק הדין בארה”ב הקובע משמורת משותפת לשני ההורים וחלוקת זמן שווה. בית המשפט בארה”ב קבע להם משמורת משותפת, והנתבעת הפרה זאת בעת שלקחה את הילדים לישראל באופן חד צדדי. הוצאת הילדים מארה”ב נעשתה ללא רשותו, ללא ידיעתו ועל כן אינה חוקית.

 

  1. בית המשפט במקום מגורי הצדדים בקליפורניה מכיר את המשפחה ואת ההליכים שהתקיימו בעניינם, ולו הסמכות לדון בשינוי ענייני המשמורת והחזקת הילדים. טענות הנוגעות לטובת הילדים ראוי שיתבררו במסגרת מדינת המוצא ואין לברר זאת במסגרת ההליך על פי האמנה, בשל אופיו של הדין בתביעות אמנת האג כ’עזרה ראשונה’ בלבד. תוצאה אחרת תוציא את החוטא נשכר.

 

  1. לטענת התובע, ביום 4.4.2014 אספה האם את הילדים מביה”ס לשהות עימה בהתאם לקבוע בפסק הדין. כעבור שלושה ימים כאשר הגיע לקחת את הילדים למועדים הקבועים להם עימו, לא מצא אותם. מאז נותק הקשר עם ילדיו.

לטענתו, יצר קשר עם מחלקת המדינה בארה”ב המטפלת בחטיפת ילדים, והגיש ביום 24.7.14 תביעה כנגד האם. רק אז הסתבר לו, כי האם יצאה מארה”ב עם הילדים לאירלנד, עברו באנגליה ובהולנד, ובהמשך הגיעו לישראל.

 

  1. לטענת האב, האם פועלת לאורך השנים וגם הפעם תוך הסתה פרועה כנגד האב ויצירת ניכור כלפיו. עד שבית המשפט בארה”ב השתכנע והחליט בשנת 2011 להעניק לתובע משמורת בלעדית על הילדים והסדרי ראיה תחת פיקוח לאם.

בהמשך, ניתנה החלטה להוצאת הילדים למשפחת אומנה בין השנים 2012-2013.

על החלטה זו הגישו שני ההורים ערעורים, התנהלו הליכים בבית המשפט ובסופם הושבו הילדים למשמורת משותפת של שני ההורים תוך קביעת סדרי ראיה ביניהם, בפסק דין מיום 22.4.2013.

 

  1. לטענתו, האם חטפה את הילדים בניגוד גמור לרצונם, וניתקה אותם ממקום מגוריהם, ממסגרות החינוך שלהם, מחבריהם ומסביבתם, מהזהות והתרבות לה הם רגילים, משפת אמם, ממשפחתם המורחבת, ומכל המוכר להם בחייהם.

 

  1. לטענתו, האם מאמנת את הילדים להגזים בתלונותיהם, הם מדברים, תוך שימוש במילותיה של האם אשר מאמנת אותם לחשוב שעברו התעללות על ידו. אולם התלונות נחקרו ונמצאו חסרות בסיס. מעולם לא הוגש נגד כתב אישום. האם עושה שימוש בילדים, מדיחה אותם לשקר לרשויות החוק ולגורמים המקצועיים, מעלילה עלילות כנגדו, ובמעשיה אלה פוגעת בהם באופן בלתי הפיך.

 

  1. כמו כן האם חשפה את הילדים למפגש עם בעלה הנוכחי מר ____, עבריין מין מורשע, שנקבע בצו בית המשפט בארה”ב כי אין להפגישו עם הקטינים. היא הפרה את הצו תוך עשיית דין עצמי. האיש פגש את הילדים בבית האם ואף טס אליהם להולנד. מאז שב לארה”ב נעצר בגין תקיפה בנשק חם, ועומד נגדו כתב אישום.

 

  1. אשר לטענות האם כי חלים החריגים שבחוק – יש לפרשם בצמצום ודווקנות.

 

לעניין החריג הקובע כי יגרום נזק לילדים אם יחזירו אותם והחשש החמור, סעיף 13 (ב) לחוק, נקבע כי הכוונה לנזק שיגרם כתוצאה מעצם החזרה למדינה ולא להורה ממנו נחטף.

האם לא עמדה הוכיחה בנטל ההוכחה הכבד שלקטינים יגרם נזק בהשבתם לארה”ב, שהרי שם נולדו וגדלו, משפחתם שם וכן קשריהם החברתיים.

 

  1. לטענתו, טענות האם כי הוא גורם נזק לילדים ולכן יש חשש בהחזרתם חסרות בסיס וידחו בהליכים המשפטיים בארה”ב.

 

טענותיה לאלימות פיזית ונפשית שלו נגד הילדים עד שנאלצו לנוס על נפשם, נטענות בחוסר תום לב וחוסר אמינות, בניסיון לנצל את מערכת המשפט בישראל. מדובר במיחזור טענות ישנות שכבר נבדקו על ידי אנשי מקצוע וטיפול בארה”ב, נמצאו חסרות בסיס ושקריות, עד כי הנתבעת נקבעה כ’בעל דין טורדני’ ונאסר עליה להגיש תביעות חדשות ללא רשות בית המשפט שם. הפסיכולוג שטיפל בו קבע שאינו מהווה סיכון לילדים. ריבוי ההליכים והלחץ הרב שבו היה נתון יתכן והוביל לרגזנות, אולם לא מעבר לכך.

 

  1. בתביעה טען האב שהחריג לא חל, שכן בעקבות פנייתו הוצא צו בביה”מ בקליפורניה שכאשר יחזרו הילדים יהיה זה לרשויות הרווחה שם, עד לקביעת משמורת סופית על ידי בית המשפט בקליפורניה.

 

בסיכומים ציין שהצו בוטל לפנייתו, וכפי שהודע ע”י הרשות המרכזית בישראל ביום 13.1.2015.

 

בנוסף הפנה לחוות דעת המומחה שמונה, אשר המליץ על החזרת הקטינים לארה”ב. נקבע שיש צורך שהחזרה תיעשה בתיאום עם “Child Protection Services” שם, על מנת להבטיח את הטיפול הנאות לילדים. הדבר שומט את הטענה לעניין נזק פיזי או פסיכולוגי אפשרי.

 

  1. לטענת האב גם לא מתקיים כאן חריג רצון הילדים. נטל הוכחת חריג זה הנו כבד, יש לפרשו בצמצום יתר והאם לא הצליחה להרימו.

רצונם לכאורה של הילדים להשאר בישראל אינו רצונם העצמאי, קולם הינו קול האם ושופר לרצונותיה שכן היא מסיתה את הילדים באופן מתמשך גם אמירות שמוסרים הילדים כאילו רוצים להישאר בישראל, אינן רצונם שלהם, אלא תוצאה של הסתה חמורה ושטיפות מוח.

 

  1. הילדים העלו סיבות חלשות וילדותיות לרצונם להישאר בארץ, כמו כן רוצים בעתיד ללמוד באוניברסיטה בארה”ב ומתגעגעים לחבריהם. גם המומחה אישר שדבריהם מבוססים בעיקר על תחושות חיוביות בנוגע לישראל ולא על דברים שליליים הקשורים לחזרה לארה”ב.

הטענה שהילדים השתלבו בישראל אינה מגובה, המצהירים מטעמם אינם מומחים לעניין זה, הילדים לא השתלבו, לא דוברי עברית ולא מכירים את המנטליות והתרבות או אורח החיים בישראל.

 

טענות הנתבעת

 

  1. לטענת האם, אין להחזיר את הילדים לארה”ב, שכן הם מתנגדים לכך בתוקף, תוך רצון עצמאי, ברור ובוגר שלהם. זאת גם נוכח גילם, הבן הגדול כמעט בן 16, וגם נוכח בגרותם הנפשית.

בנוסף טענה כי אין להחזיר את הילדים גם נוכח חריג החשש החמור הקבוע בחוק, כאשר האב מהווה להם סכנה.

 

  1. לטענת האם, האב הינו אדם אלים אשר נהג באלימות פיזית ומילולית כלפי שלושת ילדיו. אלימותו החמורה תועדה משך שנים רבות, כאשר הילדים חיו תחת משטר אימה של אלימות פיזית רגשית ונפשית, שהובילה להעברתם למעון למשפחות בסיכון בחודש אפריל 2010.

 

  1. לטענתה, תחילה היו הילדים במשמורתה ובמסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בארה”ב. רק בהסתמך על טענות שהעלה האב – אשר בהמשך הוכחו כלא נכונות – נקבע בחודש פברואר 2011, כי הילדים ישהו במחיצת האב.

אולם בהמשך אובחנה בעיית האלימות של האב על ידי גורמים מקצועיים שונים, ולכן הוחלט בשנת 2012 להוציא את הילדים מחזקת האב ולהעבירם למשפחת אומנה.

זכויות המשמורת של האב נשללו, נקבעו בסדרי הראיה תחת פיקוח, הוא הורחק מבית האם, זכויות החינוך שלו עם הילדים הושעו עקב ‘נכותו הנפשית’ ונקבע כי נאסר עליו להיות תחת השפעת ‘חומרים’ בעת הביקורים.

בשל מעקבים בלתי פוסקים של האב כלפי הילדים, הוא נעצר פעמיים, והוצא כנגדו צו הרחקה לתקופה של שנתיים. כמו כן נטען נגדו כי הוא חפר בחצר קברים, וכן מחזיק בנשק.

 

  1. בהמשך ההליכים נקבעה משמורת משותפת, אולם במסגרת פסק הדין בערעור נדחו טענות רבות של האב והתקבלו טענותיה.

 

  1. לטענת האם, חרף החלטת בית המשפט בעניין המשמורת, המשיכו הילדים לדווח על פגיעה והתעללות פיסית מצד האב.

לאור האלימות המתמשכת החליטו שלושת הילדים והאם, אשר חשו סכנה ממשית לחייהם, לנוס על נפשם ולברוח מארה”ב. לטענת הנתבעת היה זה לרצונם המפורש של הילדים, ועשתה כן על מנת להגן על ילדיה.

 

  1. לטענת האם החזרת הילדים לארה”ב, תגרום להם נזק חמור ותחשוף אותם לנזקים פסיכולוגיים, נפשיים ופיזיים כבדים כמשמעותם בחריג אשר בחוק, שכן חל במקרה זה החריג של החשש החמור.

הן נוכח אלימות האב בעבר והאינדיקציות כי כך ינהג גם בעתיד.

גם מחוות דעת המומחה עולה שהתנהגות האב בעייתית, והוא עשוי להיות בלתי צפוי וקיצוני עוד יותר מבעבר. המומחה פירט את התנהגות האב הקשה כלפי הילדים בפגישות עימו וקבע כי יכול ונשקפת סכנה לילדים.

 

  1. לטענת האם – חל במקרה כאן החריג לאמנה המתייחס לרצונם של הקטינים.

 

גילאי הקטינים מתקרבים לגילאי 16, 14, 11, ובשים לב לגילם לא ניתן להתעלם מרצונם ויש לכבדו.

 

רצונם המובהק והברור של הילדים, כפי שהבהירו גם למומחה וגם לכל גורם אחר שפגשו, הינו להישאר בישראל והם מתנגדים לחזור לארה”ב. התנגדותם בוגרת, מושכלת, עצמאית ועיקשת, ונתמכת בנימוקים כבדי משקל.

 

  1. אין מדובר בילדים קטנים כי אם בילדים שדעתם התגבשה, הם בוגרים בנפשם והתעלמות מרצונם תהא פגיעה בזכויותיהם ובעקרון טובת הילד. יש להתייחס לילדים הללו.

 

רצון הילדים להישאר בישראל, כך גם נקבע בחוות דעת המומחה. זהו רצון מנומק ועולה בקנה אחד עם טובתם. מדובר בילדים בוגרים ואינטליגנטים, אשר רואים את עתידם בישראל והתנאים להם הם חשופים בארה”ב הינם קשים. נוכח גילאי הילדים ובגרותם יש ליתן משקל ניכר לרצונם.

 

  1. לטענתה, לאחר המעבר לישראל הילדים מצאו לראשונה בחייהם שקט נפשי המאפשר להם חיים שקטים, הם זכו במסגרת ושגרת חיים בטוחה, מתחנכים בישראל, מתקדמים בלימוד השפה תוך יצירת קשר עם המציאות הישראלית, ורואים בישראל את מרכז חייהם. צורפו תצהירים המוכיחים זאת.

 

  1. לא ברור, לטענתה, כיצד ממליץ המומחה שניתן להחזיר את הילדים לארה”ב בניגוד מוחלט לרצונם וחרף פחדם מן האב.

בנוסף, לא ערך המומחה בדיקה כיצד ניתן להבטיח קשר עם האב, אם ישארו הקטינים בישראל ועל כן קביעתו כי לא יהא עימו קשר, הינה בגדר השערה בלבד.

 

  1. לטענתה אין חובה על בית המשפט לקבל את חוות דעת המומחה, שמהווה אמצעי נוסף לבחינת התיק, וניתן לדחות חלק ממסקנותיה והמלצותיה, אם לא את כולן. בחוות הדעת נפלו סתירות בין המלצת המומחה להחזיר את הילדים לארה”ב, לבין הממצאים העובדתיים המובילים לכך שאין לעשות כן.

הסתירות הברורות אינן מאפשרות לקבל את חוות דעת המומחה ויש לסטות ממנה.

 

המסגרת המשפטית

 

החוק ומטרותיו

 

  1. חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) תשנ”א-1991, חוק האמנה מאמץ את אמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים ונחקק במטרה לקבוע הסדר חוקי בין מדינות, למקרה זו לוקח אחד ההורים את הילד המשותף ומרחיק אותו ממקום מגוריו הרגיל, תוך קביעת עובדה בנוגע למשמורת הקטין על דעת עצמו וללא הסכמת ההורה השני.

 

  1. מטרת החוק לתת סעד מהיר ויעיל להחזרת הילד החטוף למדינה ממנה נחטף, על מנת ששם תתברר שאלת המשמורת בבית המשפט המוסמך (ע”א 7206/93 גבאי נ’ גבאי, פ”ד נא(2) 241, 251 (1997); ע”א 5532/93 גונזבורג נ’ גרינוולד, פ”ד מט(3) 287, 292 (1995).

זאת, מתוך השקפה כי שינוי המצב באופן חד צדדי על-ידי אחד מהוריו אינה עולה בקנה אחד עם טובתו.(בע”מ 902/07 פלוני נ’ פלוני, (26.4.07); בע”מ 672/06 אבו עראר נ’ רגוזו, סא (3) 247, (2006); ע”א 4391/96 רו נ’ רו, פ”ד נ(5) 338 (1997)).

 

  1. לכן יש להורות על החזרת הילד למדינה ממנה נחטף במהירות האפשרית, תוך הותרת מרחב שיקול דעת מצומצם ביותר לבית המשפט הדן בבקשת ההחזרה. זאת, על מנת לכבד את שלטון החוק גם ביחסים שבין המדינות, להרתיע מעשיית דין עצמאי וכן על מנת למנוע פגיעה בטובתו של הקטין שנלקח מסביבתו הטבעית.

(בג”צ 836/86 בכר נ’ גייל, פ”ד מא (3)701, 706 (1987); בש”א 1648/92 טורנה נ’ משולם, פ”ד מו(3) 38, 45 (1992)); ע”א 5532/93, לעיל; רע”א 3052/99 שבח נ’ שבח (1999); בע”מ 741/11 פלונית נ’ פלוני (17.5.2011)).

 

  1. סעיף 3 לאמנה קובע את התנאים בהתקיימם תיחשב הרחקתו או אי החזרתו של קטין שלא כדין:

 

“3.    הרחקתו או אי החזרתו של ילד תיחשב לא כדין כאשר –

  • יש בהן הפרת זכויות המשמורת המוענקות לאדם, למוסד או לכל גוף אחר, בין במאוחד ובין בנפרד, על פי דין המדינה שבה היה מקום
    מגוריו הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו, וכן
  • בעת ההרחקה או אי ההחזרה הופעלו אותן זכויות בפועל, בין במאוחד ובין בנפרד, או שהיו מופעלות כך אלמלא ההרחקה או אי ההחזרה.

זכויות המשמורת הנזכרות בסעיף קטן (א) יכול שינבעו במיוחד מכוח דין, החלטה שיפוטית או מינהלית או הסכם בעל תוקף משפטי על פי דין אותה מדינה”.

 

  1. כלומר, הרחקת הילד תחשב כמעשה שלא כדין, אם יש בכך הפרת זכויות משמורת המוענקות לאדם על פי דין מדינת מגוריו של הקטין בסמוך לפני הרחקתו, והילד הועבר למדינה אחרת בניגוד להסכמת ההורה השני. (בע”מ 672/06 לעיל, ס’ 8).

במקרה כזה ינוהל הליך מהיר, בו שיקול טובת הילד אינו נשקל בהכרח כעיקרון על עצמאי כבהליך של משמורת, אלא נבחן באיזון עם שיקולים אחרים.

 

החריגים שבחוק האמנה

 

  1. אולם – המחוקק קבע גם מספר חריגים, בהם ניתן לבית המשפט להפעיל שיקול דעת לעניין ההחזרה.

 

  1. החריגים המופיעים בחוק האמנה, פורשו בפסיקה על דרך הצמצום ובאופן דווקני, על מנת שלא ירוקן החוק מתוכנו עקב הפיכת החריגים לכלל.

(ש. מורן, א. עמירן ה. בר “הגירה וחטיפות ילדים” (2003, נבו) ע’ 44)

(ע”א 5532/93 לעיל, ע’ 295; ע”א 7206/93 לעיל, ע’ 256).

 

אי החזרת קטין למדינתו – תיעשה  רק במצב חריג וקיצוני אשר מצדיק סטייה ממטרות האמנה. זאת, נוכח העיקרון העומד בבסיס האמנה והוא החזרת הקטין למדינה ממנה נחטף, מתוך הנחה כי טובתו מתיישבת עם יעד זה.

(בע”מ 672/06, לעיל; בע”מ 741/11 לעיל, ע’ 13).

 

  1. נטל ההוכחה לקיום החריגים הינו כבד – ורובץ על כתפי ההורה המתנגד להחזרת הקטין. (ע”א 1372/95 סטגמן נ’ בורק, פ”ד מט (2) 431 (1995); בע”מ 2338/09 פלונית נ’ פלוני
    (3.6.09)).

 

  1. הפסיקה הבהירה כי גם אם הטוען לחריג ירים את נטל ההוכחה ויוכיח אותו, עדיין אין פירוש הדבר כי הקטין לא יוחזר למדינה שממנה הורחק.

 

  1. אולם הוכחת קיומו של החריג מעניקה לבית המשפט שיקול דעת: האם להחזיר את הקטין למדינה בה היה מקום מגוריו (בע”מ 741/11 לעיל) או להשאיר את הקטין בישראל.

 

  1. ההחלטה שלא להחזיר את הילד תתקבל רק במקרים קיצוניים שבהם עוצמת האינטרסים והצרכים של הילד גוברת על החומרה שיש לייחס לחטיפתו. (ע”א 4391/96 לעיל, ע’ 347; ע”א 5532/93 לעיל, ע’ 294; ע”א 7206/93 לעיל, ע’ 256; בע”מ 902/07 פלונית נ’ פלונים (26.4.2007)).

 

  1. הפסיקה פירשה את החריגים כדנים בעקרון טובת הילד – דאגה לצרכיו ההגנתיים ושלומו, הקפדה על יציבות והמשכיות בחייו, ושמירה על האוטונומיה האישית שלו ועל זכויותיו. נערך איזון בין שני אינטרסים מרכזיים:

“האחד – הגשמת תכלית האמנה למנוע עשיית דין עצמית ועמידה על שלטון החוק, תוך פרישת הגנה על טובת הילד המחייבת שלא לפגוע ביציבות חייו. השני – לתת משקל מיוחד במצבים מתאימים לצרכיו של הילד ולהיבטים שונים הקשורים בטובתו.”

(בע”מ 672/06 לעיל, ס’ 9).

 

  1. במקרה דנן טוענת הנתבעת לחריגים המופיעים בסעיף 13 (ב) לחוק: קיומו של חשש חמור שהחזרת הילדים תחשוף אותם לנזק פיזי או פסיכולוגי, וכן רצון הילדים להישאר בישראל שהינו ברור ומפורש נוכח גילם ובגרותם.

 

  1. אשר על כן המתווה בו על בית המשפט לצעוד, הינו לבחון תחילה האמנם בוצעה הרחקה שלא כדין של הקטינים ממקום מגוריהם.

ככל שהתשובה הינה חיובית – יש לבחון האם הרימה הנתבעת את נטל ההוכחה לקיומם של החריגים.

 

מן הכלל אל הפרט

 

  1. במקרה כאן הוכח והוסכם כי מקום מגוריהם הרגיל של הקטינים היה בארה”ב, קליפורניה, שם התקיימו הליכים המשמורת וניתנו החלטות ופסקי דין.

 

  1. בדיון אשר התקיים לאחר הגשת כתב ההגנה, הגיעו הצדדים להסכמה, שנכתבה לפרוטוקול, ולפיה: מקום מגוריהם הרגיל של הילדים היה בקליפורניה, הליכי המשמורת התנהלו בארה”ב וניתנו פסקי דין למשמורת בארה”ב, וכן הוסכם כי האם הוציאה את הילדים מגבולות ארה”ב והביאה אותם לישראל. (28.12.14, ע’8).

 

משכך הוסכם כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט: “אשר יפגוש בקטינים, וכן בהורים על מנת לחוות דעתו בטענות האם, כי החזרת הקטינים למקום מגוריהם נופל בגדר האמור בס’ 13 ב’ לאמנת האג, וכן בעניין רצונם או אי רצונם של הקטינים,יערוך בדיקות דרושות בהתאם לשיקול דעתו המקצועי ולניסיונו ליתן המלצותיו.” (שם, ע’ 8).

 

  1. בהליך בהתאם לחוק על התובע להוכיח, בנוסף למקום מגוריו הרגיל של הקטין, כי היו בידו זכויות משמורת אשר הופרו ע”י הנתבע, על מנת לקבוע אם בוצעה הרחקה שלא כדין (חטיפה).

 

כאמור ניתנה הסכמה כי הליכי המשמורת התנהלו בארה”ב, וניתנו שם פסקי דין למשמורת. כמו כן הוסכם, שהאם היא שהוציאה את הילדים מגבולות ארה”ב והביאה אותם לישראל.

 

האם אישרה זאת בחקירתה:

“ש. רציתי לדעת האם כאשר לקחת את הילדים מארה”ב, האם היתה בתוקף חזקה משותפת על הילדים?

ת. כן.

ש. האם פלוני ידע שאת לוקחת את הילדים?

ת. לא.”

(21.1.2015, ע’ 29, ש’9 –13).

 

  1. על כן נקבע בזאת כי הנתבעת אכן הרחיקה את הילדים שלא כדין.

 

האם חלים החריגים אשר בחוק האמנה

 

  1. משכך יש לבחון האם הרימה הנתבעת את נטל ההוכחה לקיומם של החריגים הקבועים בחוק, בהתאם לסעיף 13 (ב) לחוק: קיומו של חשש חמור כי החזרתם תחשוף אותם לנזק פיזי או פסיכולוגי, ורצון ברור ומפורש של הילדים להישאר בישראל הנתמך בגילם ובגרותם,

 

  1. כאמור הסכימו הצדדים כי ימונה מומחה אשר יתן חוות דעתו לעניין זה (28.12.14, ע’ 8), אף הוסכמה זהותו של המומחה, ד”ר דניאל גוטליב.

חוות דעת המומחה (להלן: “חוות הדעת”) הוגשה בתיק בית המשפט ביום 22.1.2015 ונחקר עליה ביום 25.1.2015.

 

סעיף 13(ב) לתוספת לאמנה – חשש חמור

 

  1. סעיף 13(ב) לחוק האמנה קובע :

 

“על אף האמור בסעיף הקודם, אין הרשות השיפוטית או המנהלית של המדינה המתבקשת חייבת להורות על החזרת הילד, אם הוכיחו ה__ ,
המוסד או הגוף המתנגדים להחזרתו כי

 (…)

(ב) קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל.

 

(…)

בבואן לשקול את הנסיבות הנזכרות בסעיף זה, יביאו הרשויות השיפוטיות והמנהליות בחשבון את המידע בדבר רקעו החברתי של הילדים, כפי שהומצא על ידי הרשות המרכזית או רשות מוסמכת אחרת שבמקום מגוריו הרגיל של הילד.”

 

  1. בפסיקה נקבע כי אין מדובר בחשש חמור מהחזרת קטין להורה ממנו נחטף, אלא מהשבת הקטין למדינה ממנה נחטף, ונדחו טענות לפיהן ההורה ממנו נחטפו הילדים חסר מסוגלות הורית או אלים, וכן נדחתה טענה לפיה ההורה החוטף עשוי לעשות בפני הליך משפטי במדינת המוצא. (ע”א 4391/96 רו נ’ רו, פ,ד נ(5) 338; בע”מ 741/11 לעיל, ס’ 25).

 

  1. הפרשנות אשר ניתנה בפסיקה לחריג זה, הייתה כי נוכח מהות ההליך יש לבחון את ‘טובת הילד’ בפרשנות צרה ומצמצמת מזו הנהוגה במסגרת תיקי משמורת רגילים, ובמידת האפשר תתברר במקום מגוריו הרגיל, אלא אם מדובר במצב קיצוני ויוצא דופן.

 

“תחולתו של חריג “החשש החמור” מחייבת קיומו של מצב קיצוני, יוצא דופן וחד-משמעי המקים חשש חמור לנזק פסיכולוגי לילד, העלול להיגרם מהחזרתו לארץ המוצא, ואשר משקלו גובר אף על תכליתה הבסיסית של האמנה,  המחייבת החזרת ילד חטוף לאלתר. המערכת המושגית, ומערך האיזונים הנדרש על-פי תכלית האמנה, מגבילים את החלת החריג למצבים קיצוניים החורגים מהנזק הרגיל הצפוי והמובנה באופן טבעי בהחזרת ילד חטוף להורה המשמורן.

(…) משמעותה היא כמו כן, כי מערכת בתי המשפט במדינת המוצא ערוכה גם לדון מחדש בטובתו של הילדים בהליכי משמורת מחודשים, שבהם ייבחנו וייבדקו באופן עדכני מכלול צרכיו על כל היבטיהם.”

 

  1. אין מקרה אחד דומה למשנהו, ועל בית המשפט לשקול בכובד ראש את הראיות שהונחו בפניו. המבחן הינו של קשר סיבתי בין החזרת הילד לבין הנזק שעלול לבוא עליו. מבחן של קשר סיבתי ותוצאה. (בע”מ 741/11 לעיל; ע”א 4391/96 לעיל, בע’ 347)

 

ההליכים המשפטיים בארה”ב

 

  1. נוכח הטענות הקשות שמעלה האם כלפי האב במסגרת החשש החמור לו היא טוענת והנזק שיגרם לקטינים מהחזרתם, יצויינו להלן מקצת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים בארצות הברית, כפי שהובאו בתיק בית המשפט מטעם הצדדים עצמם.

התיאור מופיע בהרחבה בפסק הדין של בית המשפט לערעורים בקליפורניה, מיום 7.10.2013. (נספח לכתב ההגנה).

 

  1. בחודש 10/2008 התגרשו הצדדים בבית המשפט בקליפורניה. (במחוז ________). מאז, העלו טענות קשות זה נגד זה ולהפך.

 

  1. בחודש 4/2010 האם עברה עם הילדים למעון לנשים מוכות ומשפחות בסיכון למשך תקופה בה הושהו הסדרי הראיה עם האב, והוא ראה את הילדים תחת פיקוח.

 

  1. בשנת 2011 נישאה האם למר ____, שהורשע בעבר בגין עבירות מין, ובעקבות פניית האב הוציא בית המשפט בקליפורניה צו האוסר על האם לאפשר לבן זוגה הנוכחי להיות בקשר או במגע עם הילדים.

 

משכך ובעקבות הטענות שהעלה כנגד האם, ניתנה לאב המשמורת הבלעדית, תוך שפקיד מיוחד שמונה בעניין הילדים – החל לבנות תוכנית שבסופו של דבר תקבע משמורת משותפת לצדדים, וכעבור מספר חודשים הורחבו לאם הסדרי הראיה כולל לינה.

 

לאחר שהאם הגישה תלונות כנגד האב בשל התנהגותו הנטענת כלפי הילדים, בשלב מסויים נקבע כי האם הינה ‘בעל דין טרדן’ שעל מנת להגיש תובענות נוספות עליה לקבל רשות מבית המשפט.

 

  1. בחודש פברואר 2012, בתחנת המשטרה – שם התנהלו המעברים של הסדרי השהות בעת שהילדים עברו בין ההורים – סיפרו הילדים לשוטרים על התנהגויות קשות של האב כנגדם, של התעללות מילולית, רגשית ופיזית. לאחר חקירה, וכאשר האב הגיב בדרך קשה של האשמות והשמצות כלפי אחרים – הוחלט על העברת המשמורת על הילדים לשרותי הרווחה.

 

נכתב גם כי בחודש 2/2012 המשטרה והרווחה הגיעו לבית האב ומצאו לטענת האם בנוסף לבית מוזנח – גם 5 בורות בחצר, שנחזו להיות קברים לה ולילדים.

לטענת האב, הטענה שקרית ומדובר ב’חורים’ עמוקים שהוכנו לצורך שתילת עצי תפוח, והטענה נבדקה ונשללה בהליך המשפטי בארה”ב.

 

  1. בעקבות העברת הילדים לשרותי הרווחה, התנהל הליך בבית המשפט לנוער – והילדים הוצאו ממשמורת האב – למשפחת אומנה.

 

זכויות המשמורת של האב נשללו, נקבע שמהווה להם סכנה ממשית לרבות לרווחתם, נקבעו מפגשים תחת פיקוח, והוא הורחק מבית האם.

 

הילדים לא הועברו למשמורת האם, נוכח נישואיה למר ____ שהוכרז כעבריין מין מורשע וקביעת ביה”ש כי היא לא תגן עליהם מחשיפה אליו.

 

  1. הילדים שהו במשפחת אומנה למעלה משנה, מחודש פברואר 2012 – עד מרץ 2013.

 

  1. בחודש מרץ 2013 (28.3.2013) הילדים חזרו ממשפחת האומנה, וניתן צו על יד בית המשפט, בו נקבעה משמורת משותפת על הילדים לשני הוריהם, זכויות ביקור לשניהם, וחלוקת זמני שהות שווים בחופשות. (נספח א’ לפסק הדין)

 

  1. ההורים הגישו ערעורים על פסק הדין של בית המשפט לנוער שהוציא את הילדים מחזקתם.

 

ביום 7.10.2013 ניתן פסק הדין בבית המשפט לערעורים של מדינת קליפורניה (מחוז ערעור רביעי, מחלקה שתיים).

 

בפסק הדין צויינה מסכת הגופים והרשויות שטיפלה בהורים לאורך השנים, עו”ס, משטרה, רשויות החוק, וכן גורמים יחודיים (פקיד מיוחד שמונה מטעם ביה”מ, ועוד).

 

בית המשפט בחן את סעיפי האישום השונים כנגד האב, קבע שהייתה הצדקה להוצאת הילדים מרשותו וחזקתו של האב, היו הוכחות התומכות בממצא שקיים סיכון לפגיעה (ס’ אישום 2) בשלב מסוים האב העמיד את הילדים בסיכון משמעותי לפגיעה גופנית מחוסר היגיינה בביתו (ס’ 3). אולם בהמשך לא מצא סיכון לפגיעה פיזית, בחלק מהאישומים, לא הוכח שהתנהגותו מתעללת באופן שתוצאותיה נזק רגשי חמור, אולם כן עלול להוות סיכון לרווחתם הרגשית של הילדים.

 

אף שהאב הציע שהילדים יחזרו למשמורתו הבלעדית תוך שייאסר עליו להטיל עונשים פיזיים על הילדים, דחה בית המשפט את ההצעה: “עם זאת, לאור העדויות אודות הכעס והתקפי הזעם הבלתי נשלטים של האב וכן הכחשתו אותם, בית המשפט יכול להסיק באופן סביר שצו כאמור יהיה בלתי יעיל בעליל”. (ע’ 15).

 

אשר לאם – לא נתקבלה עמדתה למשמורת בלעדית אצלה, בשל בן הזוג הנוכחי שהוא עבריין מין מורשע, והחשש מפני חשיפת הילדים אליו ע”י האם, שתפגע ברווחה או בבטיחותם.

 

צויין כי לאחר שתחילה המליצו רשויות הרווחה שהמשמורת תהא לאם, תוך שלילת משמורת האב, שינו דעתם והמליצו על משמורת משותפת לשני ההורים.

לסיכום, נדחו הערעורים של שני ההורים על הוצאת המשמורת מרשותם הבלעדית, תוך קבלת חלק מהטענות.

 

  1. כאמור לאורך כל השנים היו ההורים מלווים על ידי בתי המשפט, רשויות הרווחה, מטפלים ומאבחנים, וכן רשות המשטרה והחקירה, וטענותיהם השונות – והמרובות – זו כנגד זה, וזה כנגד זו, נבדקו – פעם אחר פעם.

 

  1. אולם יצויין כי בכתב התביעה שהגיש האב לבית משפט זה, לא פורטה כל השתלשלות העניינים לעיל.

נהפוך הוא, נכתב בפירוט דבר קיומו של פסק דין למשמורת משותפת לשני ההורים, ולקיחת האם את הקטינים על דעת עצמה.

 

רק עם הגשת כתב ההגנה, נפרשה לראשונה בפני בית המשפט היריעה הנרחבת (שהובאה כאן בתמצית), של התהפוכות שעברו הילדים בשנים האחרונות וההאשמות השונות שהועלו בהליכים בארה”ב.

 

חריג החשש החמור כפי שעלה במסגרת ההליך

 

  1. המומחה התייחס בחוות דעת לחריג החשש החמור, וקבע שלא מתקיים החשש לסכנה לילדים, גם בהתבסס על שיחה שניהל עם הפסיכולוג שטיפל באב בעבר (דר מורגן, ע’ 8 לחוות הדעת) ועם ד”ר רוברטס שמונתה בעבר בביה”מ בארה”ב ואח”כ הופסק תפקידה (ע’ 9 לחוות הדעת).

 

  1. והנה, אף שזו המסקנה, הרי שלמעשה נפרשים בהרחבה ממצאים שכן מעלים חשש שכזה.

 

“לשאלה הראשונה – חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל – הרי שאחרי שאני משכלל את מכלול הנתונים – דבריהם של שני ההורים, דבריהם של הילד, חומר הרקע הכתוב והשיחות אשר קיימתי עם חלק מהדמויות אשר היו מעורבות במשפחה בעבר – הנני מגיע למסקנה כי לא נשקפת מהדמויות אשר היו מעורבות במשפחה בעבר – הנני מגיע למסקנה כי לא נשקפת לילדים סכנה פיזית או נפשית קשה מעצם החזרתם לארה”ב. אין בכך בכדי לקבוע כי התנאים להם חשופים הילדים בארה”ב אינם קשים. הם קשים ביותר וכך גם אומרים כל הגורמים, אולם מדבריהם ניתן בהחלט להבין כי חלק מהקושי נובע גם מהאינטראקציה יוצאת הדופן בבעייתיות שלה של שני ההורים ולא רק ממצבו של האב. עם זאת, חשוב לציין כי על אף כל הטלטלה וכל התלאה, מצבם הנפשי של הילדים הוא טוב והם יודעים לציין דברים טובים על הקשר שלהם עם שני ההורים. (…)

קשה שלא להתייחס לטענות הקשות אותן משמיעים האם והילדים כאחד (פחות או יותר באותו לשון) לפיהן האב איים להרוג את הילדים עם רובה ואף לקבור אותם בקברים אותם חפר בחצר ביתו ובמדבר. יצוין כי לא כל הילדים ספרו לי על האיומים האלו. אכן אחד מהילדים טען גם כי האב ניסה לחנוק אותו. עם זאת, מעבר לכך לא היו לילדים טענות ספציפיות מעבר לכך כי האב נוטה להתפרצויות זעם, צעקות ודיבור בוטה. (…)

ראוי גם לציין כי גם מהשיחות הפרטניות שלי עם הילדים וגם משתי השיחות המשותפות שלי עם הילדים והאב עולה כי עיקר התלונות של הילידים נגד האב היו בהקשר לגבי אופן ההתנהלות שלו איתם, חוסר השליטה שלו, הכעסים שלו וחוסר ההתחשבות שלו בהם.

עלי לציין כי הנני בהחלט מבין לליבם של הילדים והנני בהחלט לאשר ולאשש את התחשוה הזאת שלהם היות ובמהללך הפגישות שלי עם האב והילדים האב הוכיח פעם אחר פעם כי אכן הוא מתנהג עם הילדים בדיוק בדרך עליה הם מתלוננים כי לפעמים הוא אף עושה זאת בכוונה מתוך מחשבה כי זה הדבר הנכון לעשות על מנת להשיג את המטרות שלו.

(…) עיון בחומר הרקע מעלה כי למעשה כל הטענות אותן מעלה האם ומעלים הילדים כבר נטענו בעבר ונבדקו ובסופו של דבר לא נמצא כי נשקפת לילדים סכנה מצדו של האב (…) אין זה אומר כי לא נשקפת לילדים סכנה, אולם (…) יותר מההתנהלות של שניהם ביחד.

ללא ספק ניתן להבין את פחדיה של האם מהאב – ואף להזדהות עם הפחדים האלו – וזאת בעקבות אופן ההתנהלות שלו במהלך הבדיקה כגון רגעים של אובדן שליטה, קללות, דיבור מאד גס, חוסר תובנה למעשיו, ווכחנות, חוסר יכולת לקבל דעות המנוגדות לשלו ועוינות קשה לעתים.”

(ע’ 24-23 לחוות הדעת, ההדגשות שלי – א. ג. ת. ).

 

  1. פורטו הטענות הקשות של הילדים בנוגע לחשש שהעלו מפני האב – הן בעניין הנשק שמחזיק, והן בעניין בורות שחפר בחצר ביתו (‘הקברים’). האב סירב למסור מידע מלא בעניין הנשק.

 

הבן _____מסר שהגיעו לישראל – בגלל שאביו איים להרוג אותם ולקבור אותם במדבר.

 

“הוא מוסר כי הגיע ארצה בגלל ש“אבא שלי איים להרוג אותנו ולקבור אותנו במדבר.” לדבריו היה לו רובה 22. קליבר שהוא קיבל מדוד שלו במדינת נבדה (…)

לדבריו, האב לא אמר לו את הדברים הללו ישירות אלא מסר אותם לאם בדרך דוא”ל אז “סיפרנו לה על הבורות בחצר.” (…) (ע’ 19 לחוות הדעת).

 

“בתשובה לשאלתי מה בדיוק אבא אמר לך, האם הוא אמר, “אני אהרוג אותך?” הוא השיב, “לא בדיוק, הוא אמר את זה בצורת צחוק, הוא משוגע, אם אתה לא תלך לשיעורי דת אני אהרוג אותך ואת אימא שלך ואני אקבור אותך במדבר..אני חושב שבסוף הוא אמר את זה לאימא”. בתשובה לשאלתי האם הוא אמר את זה לך, הוא השיב בחיוב.”

(ע’ 21 לחוות הדעת).

 

“הוא אמנם הודה כי הוא מחזיק ברובה 22. קליבר על פי חוק וכן גם במלאי של תחמושת, אולם הוא אמר כי לפי מיטב ידיעתו, הילדים מעולם לא ראו את הרובה כי אם את התחמושת.”

 

ניסיון לברר עם האב באיזה סוג של רובה הוא מחזיק, לא צלח: “אולם הוא סירב לספק מידע זה”. (ע’ 10 לחוות הדעת).

 

“חלק מהדברים שהם אמרו עליו מצאו לעצמם ביטוי באינטראקציה שלו איתם אצלי בקליניקה; דיבור בצורה גסה, לחץ לא פיזי פסיכולוגי שהוא הפעיל עליהם, הכפשות קשות של האם לאוזני הילדים. את הדברים האלה גם ראיתי. עכשיו, לעומת זאת כפי שעולה מהדברים שכתבתי בחוות הדעת, שהבאתי מהשיחות שלי עם הילדים, הם קודם כל חלק מהתלונות שלהם לגבי האירועים היותר קשים ששני האירועים היותר קשים הם כריית הבורות בחצר, לא יודע אם זה בורות או קברים. (…) אבל כשמדברים עם הילדים על הדברים האלה, לא רק אני אלא גם אם מסתכלים בתוך המסמכים, האמירות שלהם הם מאוד לא חד-משמעיות.”

(25.1.2015, ע’ 50, ש’ 1- 10).

 

“ש. בחומר הרקע ציינו הילדים אלימות קשה של האב נגדם. אתה קראת את זה. האם הדברים האלה תואמים את האגרסיביות שראית בפגישה שלך?

ת. הם תיארו אגרסיביות מילולית, זה בהחלט היה בפגישה, כן. (…)

(25.1.2015, ע’ 60, ש’ 17-12).

 

  1. המומחה אישר – שכפי שמסר הבן הגדול ליחידת הסיוע שליד בית המשפט שי שלו חשש מהתנהגות בלתי צפויה של האב (כמופיע בדיווח), החשש הזה נאמר גם לו:

 

“ש. אני מפנה כרגע למה שהבן ___ אמר בפני יחידת הסיוע, לפיו יש לו חשש מהתנהגות בלתי צפויה של האב.

ת. נכון.

ש. אתה יכול לאשר מהמפגש, האינטרקציה שהיתה שיש חשש שכזה?

ת. קודם כל, גם דברים שהוא אמר בפני. לגבי האינטרקציה אמרתי שהאינטרקציה היתה לטעמי בעייתית מאוד, גם בעייתית מאוד בכך שציינתי שהאב דיבר עם הילדים בצורה קשה וחקר אותם כחוקר עו”ד עד עוין ולדעתי, זה לא היה במקום והיה מפתיע. כמו שכתבתי, במצב כזה אני מצפה שמישהו יבוא עם ההתנהגות הכי טובה, שייצג אותו יותר טוב ממה שהוא באמת. זה לא היה המצב.

ש. תתאר לי מה זה מתנהג איתם בצורה קשה?

ת. הוא לחץ עליהם, חקר אותם, השמיץ את האם.

(25.1.2015, ע’ 53 ש’ 32-22).

 

“צורת ההתייחסות של האב לילדים היתה אגרסיבית וקשה. הוא לחץ עליהם ועירב אותם יתר על מידה בכל הנעשה. הוא השמיץ את האם. (ע’ 22 לחוות הדעת).

 

  1. המומחה ציין, מספר פעמים, את התנהלותו הבוטה של האב – גם במפגשים עימו.
    (25.1.15, ע’ 57, ש’ 13-1).

כמו כן השיב כי הוא יכול להזדהות עם הפחד של הילדים מאביהם:

“ש. אמרת שאתה יכול להזדהות עם הפחד של הילדים מאביהם. ממה הם אמורים לה לפחד?

ת. מהתפרצויות הכעס והצעקות, הדיבור הקשה.

ש. אמרת התפרצויות זעם, אובדן שליטה, קללות, חוסר תובנה למעשיו.

ת. זה הניתוח שלי.”

(פרוטוקול מיום 25.1.2015, ע’ 54, ש’ 12-9).

 

  1. כך גם ציין שנמסר לו ונכתב שהמקרה היה הכי קשה ובעייתי במחוז בקליפורניה, האם הגישה תלונות רבות כנגד האב, וגם האב הגיש תלונות רבות כנגד האם וגורמים נוספים:

 

מדובר במקרה אשר תואר לאוזני, לא פעם ולא פעמיים, בתור המקרה הכי קשה והכי בעייתי אשר היה אי פעם במחוז הזה (…) חלק מאנשי המקצוע אמרו לי את זה שהמערכת התקשתה להתמודד עם האנשים האלה, והמערכת היתה חלשה מולם (…)

ת. (…) חלק מהקושי היה קושי של המערכת להתמודד עם האב אשר נתפס בתור מאוד אגרסיבי וגם בתור אחד שמגיש תלונות וטענות נגד כל מיני גורמים, מה שמצא לעצמו ביטוי גם בשיחות שלי איתו (…)” (25.1.2015, ע’ 49).

 

  1. כשנשאל המומחה ע”י ב”כ האם על הסתירה בחוות הדעת – מחד מתוארת התנהגות קשה של האב, תקיפה, קשר של קורבן ועוד, ומאידך המסקנה הינה כי אין מסוכנות, השיב כי לא בהכרח הדבר יביא לחוסר שליטה פיזית, הפתרון בעניין הנשק הוא שהאב יסכים שלא יהיה נשק, הייתה אגרסיביות בעבר אולם האב נרגע בטיפול, ובנוסף – הילדים עתידים לחזור לידי שרותי הרווחה אשר ידעו היטב כיצד לפעול.

 

ת. (…) אמנם כאשר הוחלט להוציא את הילדים לאומנה דובר על החלטת בית המשפט לנוער על האגרסיביות שלו ועל הדיבור הקשה שלו אל מול הילדים ועל הסכנה, סכנה מסויימת שתנאי המגורים שלו מהווים עבור הילדים, אולם מספר חודשים לאחר שהילדים הוצאו לאומנה, יש כבר באחד מהדו”חות מדבר על כך שהאב היה בטיפול, שהוא נרגע. (25.1.2015, ע’ 49, ש’ 32-28)

(…)

“אין לי ספק שקיימת בעייתיות לדעתי לא מבוטלת באופן שהאב מתייחס לילדים, אבל כאשר אני לוקח את הכל ביחד, אני לא חושב שזה מגיע לכדי מצב שיש חשש סביר שנשקפת להם סכנה”. (ע’ 50).

(…)

“ת. אני לא חושב שהחוסר השליטה שאני ראיתי בפגישה, שהיה במישור המילולי. אני לא חושב שאפשר להקיש מזה בהכרח לחוסר שליטה פיזית כלפי הילדים. (…) כך שאני אין לי חשש שהוא יפגע בהם. (…) אני חושב שאם מסתכלים יותר לעומק גם על הדברים שהילדים אמרו וגם על הקשר של הילדים עם האב, כפי שאני ראיתי אותו, וגם על דברים שאנשי מקצוע אחרים אומרים, אני חושב שזה מוריד בכמה רמות את מידת הסיכון האפשרית.

ש. איזה קשר אתה ראית בין הילדים לאב? בחוות הדעת אתה מתאר קשר נוראי, (…) אתה מתאר קשר של תקיפה, ילדים שנמצאים במקום של קורבן, אב שתוקף אותם, אב שמנבל את פיו, שחוקר אותם, (…) איזה קשר טוב אתה מתאר? איפה ראית את הקשר הזה?

ת. אז קודם כל לא היו לו התפרצויות זעם כלפי הילדים. שנית, נוסף על כל מה שתיארתי היו גם דברים אחרים אותם ציינתי. שהם ידעו לדבר על חוויות משותפות טובות שהיו להם בעבר. הילדים אפילו הרשו לעצמם, לא הרבה אבל קצת, לחייך ואולי גם קצת לצחוק תוך כדי הפגישה, היתה שיחה מאוד עניינית ומאוד נכונה על איך שהילדים רוצים לתקן את הקשר עם האב, למרות שהם גם אמרו שהם לא רוצים לראות אותו עוד. כך שהיו שתי פגישות מאוד מורכבות ואני לא חושב שזה יהיה נכון להסתכל על אלמנט אחד של הפגישות. מה גם שבפגישות עצמן לא חשתי ברתיעה או בפחד של הילדים מהאב.

(..)

“קודם כל אני לא בטוח שבאמת היה איום בנשק. שנית, ניתן לפתור את הבעיה הזאת אם יסכים שלא יהיה נשק (…)

אני לא חושב שחוסר השליטה (…) שהיה שמישור המילולי אני לא חושב שאפשר להקיש מזה בהכרח לחוסר שליטה פיזית כלפי הילדים”.

(25.1.2015, ע’ 56 – 57).

 

“התרשמות שלי כי ניתן להחזיר את הילדים לארה”ב אבל רצוי כי הדבר ייעשה בתיאום עם CHILD PROTECTION SERVICES על מנת להבטיח את הטיפול הכי נאות לילדים.”

(ע’ 27 לחוות הדעת).

 

  1. אשר לאם, התרשם המומחה כי תפיסת האם את המציאות הינה סלקטיבית, והיא רואה את הדברים ב”שחור ולבן”. אף שטוענת כי היא חושבת על טובת הקטינים, והגישה תלונות רבות, הרי שבפועל חשפה אותם למי שהורשע כעבריין מין.

(25.1.2015, ע’ 47, ש’ 32-29, ע’ 48 ש’ 2-1, 12).

 

כיום הוא אינו חי עימה או עם הילדים בישראל והוא נמצא בארה”ב.

 

המומחה ציין כי האם היא ההורה הקשוב יותר לצרכיהם:

 

“יש לציין כי בתחושה של הילדים – אשר לדעתי היא בהחלט תחושה נכונה – האם הינה הורה הרבה יותר נינוח, קשוב לצרכים שלהם, שקטה ורגועה” (ע’ 25 לחוות הדעת). (..)

 

  1. כך גם המומחה ציין בחוות הדעת, מספר פעמים, כי חרף כל התלאות “מצבם הנפשי של הילדים הוא טוב” וכי הם נמצאים במצב “שמור” (ע’ 24-23 לחוות הדעת).

 

אין זה עניין של מה בכך וגם הוא מעיד על חייהם בהווה.

 

  1. בפסק הדין של בית המשפט לערעורים בקליפורניה, צויינה בין היתר, התנהלות בעייתית של האב בעבר.

 

“בעל נטייה ל- “התקף(י) זעם”, ווכחני, חסר סבלנות ובעל סף תסכול נמוך כאשר רצונותיו לא מתמלאים. הוא “בעל היסטוריה ארוכה של “הטרדת אחרים” והיה כפוף לצווי מניעה שהוצאו לשם הגנה על האם ועל אחרים. הוא נעצר פעמיים בגין הפרת צווים אלה. הוא איים לתבוע את האם על הוצאת דיבה וטענות אחרות והאשים אותה, באמצעות אי-מיילים, בחטיפת הילדים ובהתעללות בהם, לבסוף הפנה המפקח על דיני משפחה את האב ללשכת עורכי הדין של המדינה לצעדי עונשין משום שהוא “נקט בדפוס של שימוש במעמדו כעורך דין על מנת לאיים ולהטריד [את האם]”

(ע’ 2 לפסה”ד ביה”מ לערעורים).

 

  1. נוכח כל שהובא לעיל, סבורני כי חרף האמור במסקנות המומחה, מהן מצאתי לסטות כפי שיפורט בהמשך בהרחבה, הרי שהובא בסיס להקמת החשש החמור.

 

ברם, יתכן שלא במדיה מספקת לעמוד לבד על מנת להביא להכרעה בדבר אי החזרתם של הקטינים, אלמלא היו חוברים לו – גם רצון הקטינים וגילם, כפי שיפורט להלן.

 

גיל הקטין

 

  1. בטרם התייחסות לחריג המתייחס לרצונם של הקטינים, יש לתת את הדעת על גילם, ובפרט גילו של הבן הבכור.

 

  1. גילו של הבן הבכור ____ , הינו 15 שנים ו- 8 חודשים.

____ יליד 5.7.1999, קרי בעוד ארבעה חודשים יהיה בן 16 שנים, הגיל אותו קובעת האמנה כמועד סיום לתחולתה.

 

  1. כפי שנקבע בסעיף 5 לחוק האמנה – חלותו רק עד גיל 16:

 

“האמנה תחול על כל ילד אשר מקום מגוריו הרגיל היה במדינה מתקשרת סמוך לפני כל הפרה של זכויות משמורת או ביקור, האמנה תחדל לחול  בהגיע הילד לגיל 16″.

 

  1. ___ הינו נער בוגר, שהביע את רצונו לעניין הישארותו בישראל, כפי שיתואר להלן.

המומחה ציין בחוות הדעת כי ___ מודע לאמנת האג ולקבוע בה (ע’ 18, 26).

 

  1. גם הבן ___, יליד 22.3.2001 הינו כבן 14 שנים, והבת ____, ילידת 8.4.2004, תהא בת 11 שנים בעוד כחודש.

 

חריג רצון הילד

 

  1. סעיף 13(ב) סיפא לחוק האמנה קובע כי:

“הרשות השיפוטית או המינהלית רשאית כמו כן לסרב לצוות על החזרת הילד אם התברר לה כי הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו.”

 

  1. בבית המשפט העליון נקבעה החשיבות הרבה שיש לייחס לרצון הילד.

נקבע, מפי כב’ השופטת פרוקצ’יה, כי מדובר בחריג עצמאי אשר עומד בפני עצמו, ויש לתת לו משקל במסגרת שיקול הדעת השיפוטי, כאשר הילד הגיע לגיל ולרמת בגרות מתאימים.

 

“חריג רצון הילד שלא להחזירו למדינה ממנה נחטף הוא חריג עצמאי, העומד לעצמו ואינו קשור או מותנה בקיומו של חשש חמור לחשיפת הילד לנזק פיסי או פסיכולוגי המעוגן ברישא לסעיף 13(ב) לאמנה (פרשת גבאי, שם, עמ’ 250; פרשת עדן, שם, עמ’ 202); חריג זה שם את הדגש על רצונו של הילד בשאלת חזרתו למקום מושבו הרגיל, וכאשר הוא מתנגד לכך והגיע לגיל ולרמת בגרות כזו שבהם ראוי להביא בחשבון את רצונותיו, ניתן לרצונו משקל במסגרת שיקול הדעת השיפוטי בהחלת האמנה.

התחשבות האמנה ברצונו של הילד משתלבת בהכרה האוניברסלית בדבר מעמדו של הילד, הכרה בזכויותיו, והתחשבות ברצונותיו. היא באה לידי ביטוי באמנת האו”ם בדבר זכויות הילד. אמנה זו מבוססת על התפיסה כי הכרה בכבודם של כל בני אנוש ובזכויות האדם הבסיסיות הנתונים להם, מחייבת תשומת לב מיוחדת לזכויותיהם של ילדים (…)

האמנה בדבר החזרת ילדים חטופים בנויה על תפיסה כי לילד, כמו למבוגר, ישנה אוטונומיה אישית, כבוד אישי, ורצון עצמאי הראוי להתחשבות. היא מבוססת על הרעיון כי אף שילד נתון בתקופת קטינותו לאפוטרופסות טבעית של הוריו, שמורה לו, גם בתחומי אפוטרופסות זו, אוטונומיה מסוימת, חופש דעה, ורצון הראויים להתחשבות, והמשפט מכיר בכך ונותן לכך משקל בהקשרים שונים ובגבולות מוגדרים. (…)

עצמאותו של חריג “רצון הילד” הוכרה בפסיקתן של מדינות השותפות לאמנת האג. בנסיבות מסוימות, די בהתנגדות ילד להחזרתו למקום מגוריו הרגיל כדי להקנות לבית המשפט שיקול דעת שלא להורות על השבתו, ואין הכרח לצורך ביסוס הגנה בפני החזרה להצביע על כך כי יגרם לילד נזק פיסי או פסיכולוגי עקב כך, או שהדבר יעמידו בדרך אחרת במצב בלתי נסבל”.

(בע”מ 672/06, לעיל).

 

  1. יש לפרש את החריג על דרך הצמצום ובמצב קיצוני, על מנת שלא יהפוך החריג לכלל נוכח מטרת האמנה.

(רע”א 3052/99 שבח נ’ שבח לעיל; בע”מ 672/06 לעיל).

 

  1. על הטוען לחריג – מוטל נטל הוכחה כבד, ועליו להוכיח 3 תנאים מצטברים: גיל ורמת בגרות המצדיקים התחשבות בעמדתו, גיבוש רצון עצמאי וברור שלא לחזור למדינת המוצא, והתנגדות שהינה חזקה.

 

“על הטוען להתקיימות חריג ‘רצון הילד’ לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: גיל ורמת בגרות; גיבוש רצון עצמאי לאי החזרתו לארץ מושבו; וקיום התנגדות להחזרה למקום המושב שיא דומיננטית וחזקה ביותר. (…)

 

משחריג רצון הילד קשור קשר הדוק לתפיסת האוטונומיה האישית של הילד, הרי ככלל, המשקל הניתן לרצונו עשוי להשתנות בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו. ככל שהוא מבוגר יותר ומפותח יותר, כך רמת ההתחשבות ברצונו תגדל”.

(בע”מ 672/06 לעיל, ס’ 13, 16)

 

  1. גם כאשר מתקיימים התנאים לחריג, נתון לבית המשפט שיקול דעת רחב במסגרתו ייבחנו מכלול הנסיבות, התוצאות וההשפעות של ההחלטה להשאיר את הילד במקום אליו הועבר (ע”א 10480/05 פלוני נ’ פלוני, (5.12.2005)). יש לבחון את רצון הקטין על רקע מטרת חוק האמנה ושיקול טובת הקטין לא יבחן במבחני בהליך המשמורת.

 

  1. בחוות הדעת מתייחס המומחה לרצון הילדים, ואישר כי הם אומרים שברצונם להישאר בישראל.

גם בעדותו, חזר המומחה ואישר כי הקטינים רוצים להישאר בישראל, מדברים על כך, אינם רוצים לחזור לארה”ב, ואף הבהירו שייאבקו על מנת שלא לחזור.

 

“ש. אף אחד מהם לא העלה את האפשרות שהוא יוחזר לארה”ב, זה נכון?

ת. הם אמרו שהם לא רוצים לחזור לארה”ב. אני שאלתי אותם מה לדעתם יקרה במידה והם כן יוחזרו.”

(25.1.2015, ע’ 60, ש’ 31, ע’ 61, ש’ 2-1).

 

“ת. אנחנו מדברים על ז’ק. למעשה, הוא אומר שאם ינסו להחזירו לארה”ב, הוא לא יעלה על המטוס ויצטרכו לשים אותו באזיקים וכשיגיע לשם, הוא יברח לשכן, תוך כדי זה שהוא מבין שבעיירה קטנה לא יקח הרבה זמן עד שימצאו אותו.

ש. בן כמה ז’ק, הוא בן 14 בקירוב. האם גם ___ אמר דברים דומים?

ת. כן.

ש. וגם ___ אני רואה שכתבת שהיא אמרה שתיאבק בזה שהיא תישאר בארץ, נכון?

ת. כן, למרות שהיא מבינה שהיא לא יכולה להיאבק.”

(25.1.2015, ע’ 61, ש’ 11-5).

 

“ש. (…) האם רצונם של הילדים, על רקע העובדות האלה, תואם גם את טובתם?

ת. (…) אף אחד לא סבור שצריך לנתק את הילדים ממי מבין ההורים וזו תהיה המשמעות של הישארות פה. כך שגם אם הילדים אומרים שזה מה שהם רוצים, אני צריך לשאול את הרצון הזה שהם מביעים נובע מתוך שקילה בוגרת ומקיפה של המצב או שמא הרצון הזה בנוי על רק חלק מהנתונים ואני חושב שהרצון בנוי על חלק מהנתונים, אני חושב שהרצון הזה בנוי על פחד ממה שיקרה עם האם באם יחזרו ושהרצון שלהם בנוי על הזדהות מאוד חזקה עם האם.

ש. (…) בהנחה שיתאפשר להסדיר את הקשר של האב עם הילדים ואני אומר לך שבעזרת רשויות הרווחה יהיה אפשר להסדיר קשר טלפוני וקשר סקייפ וקשר ביקורים של האב עם הילדים. לו ניתן היה להסדיר זאת, האם אתה חושב שטובת הילדים היא להישאר בארץ.

ת. קודם כל, אמרתי שיהיה טוב במובנים מסויימים. (…) ”

(25.1.2015, ע’ 64, ש’ 22-21 והתשובה היא 31-28, ש’ 65, ש’ 7-1).

 

  1. המומחה התרשם שרצון הקטינים להישאר בישראל הינו כי טוב להם בישראל, שקט להם מהמאבק בין ההורים.

אולם גם שרצונם הינו בהתאם לרצון האם: “(…) רצון הילדים, הרי שההתרשמות היא כי שלושת הילדים שרים במקהלה עליה מנצחת האם. כאמור כולם שרים אותו שיר – ביחד ןלחוד – והשיר לפיו הם רוצים להישאר בישראל, מבוסס בעיקר על דברים פוזיטיביים הקשורים לישראל ופחות על דברים נגיטיביים הקשורים לחזרה לארה”ב.” (ע’ 25).

 

“מדובר בשלושה ילדים בוגרים ביחס לגילם. מדובר בילדים טובים אשר יוצרים קשר טוב ומדברים בצורה עניינית ובמידה רבה שקולה. כאמור, הם אמנם אומרים כי ברצונם להישאר בארץ וכי הם נקלטו לכאן בצורה טובה וחיובית – דבר אשר איני מטיל בו שום ספק. עם זאת, בשיחה השנייה אשר התקיימה בינם לבין האב ניתן היה להביאם לשיחה על האופן שבו היו רוצים לראות שינוי בקשר שלהם עם האב. יש רק להצטער על כך כי האב התקשה לקלוט את הדברים האלו שלהם. חשוב גם לציין כי הטענות הכי קשות והכי מדאיגות, לכאורה, של הילדים – איום בנשק ואיום להרוג אותם ולקבור אותם – מצאו, בסופו של דבר, ביטוי חלש ולא נחרץ באופן מיוחד.

אין כל ספק כי עבור הילדים, החיים בארץ מקנים להם מידה לא מבוטלת של שקט ובכך מיטיבים עמם. אין הם צריכים להתמודד ביומיום עם מאבק המטורף של ההורים ואין הם חשופים כל שני וחמישי לתלונות, טענות ותביעות. אין הם אומרים את זה אולם, לדעתי, בשביל זה יהיה להם טוב להישאר בארץ.”

(ע’ 25 לחוות הדעת).

 

עם זאת מאשר המומחה כי יש להם תלונות לגיטימיות כנגד האב: “עם זאת, אין ספק כי לילדים יש תלונות לגיטימיות כלפי האב. כמו כן הילדים בהחלט מודעים לכך – ולא ברור לי אם המודעות מגיעה מהאב, מהאם או, כפי שנראה לי, משניהם – כי אם יחזרו לארה”ב, האם תיאסר.” (ע’ 25).

 

  1. בחוות הדעת, ציין את רצונותיו של כל ילד:

 

הבן____-

“לשאלתי למה אתה רוצה להישאר בארץ הוא השיב: ‘1. אני אוהב את זה פה, 2. אני אוהבת את בית הספר, 3. אני רוצה להתגייס לצבא, לשרת ולתמוך בישראל”. (ע’ 18)

 

הבן____-

“אני מעדיף להישאר בישראל, לא הייתי עולה על מטוס, איני רוצה לחזור, אני אוהב את החיים בישראל ורוצה להישאר פה, אני רוצה להתגייס לצבא (…) לדבריו אם יקבע כי עליו לחזור לארה”ב, הוא לא יעלה על המטוס ואז __ לאזיקים”. (ע’ 20).

 

הבת____-

“בתשובה לשאלתי מה תעשי אם בית המשפט יחליט להחזיר אתכם לארה”ב, היא השיבה, ‘אבקש להישאר בארץ בכך שאגיד כי אנחנו לא רוצים לחזור ואז פשוט אשאר פה, אם הם רוצים כי נחזור אז יצטרכו להרים אותנו ולהחזיר אותנו”. (ע’ 16).

 

  1. המומחה אישר כי הילדים בוגרים יחסית לגילם:

 

“ש. זה נכון שהילדים הם ילדים בוגרים יחסית לגילם?

ת. כתבתי, כן.”

(25.1.2015, ע’ 64, ש’ 8-7).

 

כמו כן נכתב כי הילדים נעימים: “(…)בצורה מפתיעה לגמרי מדובר פה בילדים, פרחים אחד אחד, ילדים מדהימים, נעימים ומנומסים, חברותיים, משתפי פעולה.” (25.1.2015, ע’ 50, ש’ 18-16).

 

  1. כך גם לא ברור כיצד יוחזר הבן הגדול בניגוד לרצונו, ולדעת המומחה על ההורים לפעול לכך במשותף.

 

“ש. איך אתה חשוב ניתן יהיה להחזיר את ___ , ילד בן 16, בניגוד לרצונו?

עם אזיקים כמו שהוא אמר?

ת. זה מה שהוא אמר. (…)

אני אוסיף וגם דיברתי על זה עם ההורים שאם זה מה שיחליט בית המשפט, אני חושב שהם צריכים לפעול במשותף לכך שהאם לא תגיע לבית הסוהר, עד כמה שניתן לעשות את זה. (…)”

(25.1.2015, ע’ 66, ש’ 21-20, 26-24).

 

  1. אשר לאב – כאשר נשאל על רצון הילדים, הכחיש כי רוצים להישאר בישראל, וטען שאינם בוגרים. הוא אינו מאמין לדברי הילדים, ככל שאמנם אמרו לגורמים השונים שהמעבר לישראל היה בשיתוף פעולה עימם (19.1.2015, ע’ 17 ש’ 31, ע’ 19 ש’ 8-3), וכן הציג תמונות (ת/1) המראות ילדים שמחים בתקופות שונות בעבר (לא צויין ממתי כל תמונה ומאיזה אירוע).

 

כדבריו:

 

“ת. אין לי מושב מה ההתרשמות שלו מהילדים, אם זו האמונה שלו – זה בסדר. לדעתי, הילדים שלי הם תחת לחץ ואילוץ. אני מאמין שהם אינטליגנטיים, אני לא חושב שהם בוגרים.” (19.1.2015, ע’ 17, ש’ 11 – 12).

 

כאשר נשאל באיזה אופן הוא מתכוון להחזיר את הילדים באופן פרקטי, אם אכן מתנגדים לכך ונוכח גילם, השיב:

 

“ת. אני מתנגד לשאלה ומציע שלא לשאול מה הכוונה לקחת אותם בכוח. אנחנו לא עושים זאת בארה”ב. ישראל זה מקום אלים.”

(19.1.2015, ע’ 20, ש’ 7-6).

 

“ש. באיזה אופן תיקח את ___ לדוגמא, ילד עוד מעט בן 16?

lawdata – דטהחוקת. ___ נחטף כשהוא היה בן 14.

ש. זו לא היתה השאלה. היום, באיזה אופן אתה חושב שתיקח את ___ לארה”ב אם הוא מתנגד? עם אזיקים?

ת. אנחנו דנו על זה אתמול במשרד של ד”ר גוטליב. אני ושלושת הילדים. כש___ שאל איך זה יעבוד לחזור חזרה, הצעתי שנבלה כמה ימים בישראל, נראה כמה אתרים ונרגע. (…) אנחנו ניסע קודם למקומות נוספים בארה”ב טרם נחזור הביתה.

ש. אני חוזר על השאלה.

ת. אנחנו נחזור הביתה בעדינות ונטייל שבוע לפני שנגיע הביתה. אני לא מתכוון לשים אותם על מטוס באלימות (…) ___ הוא אזרח ארה”ב ואמרתי לו שאם הוא ירצה לחזור לישראל ברגע שיסיים תיכון, הוא יותר ממוזמן לעשות כן, אך התוכנית שהיתה לנו שילך לאוניברסיטת קליפורניה אחרי שיסיים את התיכון.”

(19.2.2015, ע’ 20, 32-17, ע’ 21,).

 

  1. האם הגישה 3 תצהירי עדים מטעמה אשר הצהירו כי מכירים היטב את הילדים, את השתלבותם הטובה בישראל, ואת רצונם להישאר בישראל.

 

  1. ב”כ התובע וויתר על חקירת המצהירים. הוסכם כי אף אחד מהמצהירים אינו מתמחה בתחום נפשם של ילדים ואין לו הכשרה לאבחון רמת בגרותם של הילדים ומצבם הנפשי (21.1.2015, ע’ 26, ש’ 4-1).

 

ברם המצהירים מסרו מידע במסגרת תצהירים, והויתור על חקירתם – יש לו משמעות באופן שהאמור בתצהירם לא נסתר (אמנם בכפוף לכך שאינם מומחים לתחום הנפש).

 

“הימנעות מחקירה יש בה כדי לאשש מכללא את הטענות העולות בעדות (…) זניחת הזכות לערוך חקירה נגדית, היא בהעדר הסבר אחר, גם משום זניחה של ההשגה על דברי העדות או התצהיר, לפי העניין.”

(ע”א (ת”א) 1917/00 פליטמן נ’ ליבוביץ, (18.11.2002))

 

  1. הוגש תצהיר עו”ד תמרי, בו הצהיר כיצד נוצר הקשר שלו עם הילדים והאם לאחר שהגיעו לישראל, הוא ומשפחתו מלווים את הילדים מאז, פגש בהם עשרות פעמים, ולילדיו יש קשר חם וקרוב עימם, ודבריהם כמפורט בתצהיר.

 

בנוסף ציין פגישתו באב, מחוץ לאולם בית המשפט, עת האב התפרץ כנגדו:

 

“מחוץ לאולם, האב התפרץ נגדי בטון מאיים (…) מהמבט שהיה בעיניו של האב והטון שבו דיבר, חשתי מאויים”. (ס’ 17- 18 לתצהירו, נספח 2 לתצהיר עדות ראשית נתבעת).

 

  1. תצהיר מר באר, שכן, הצהיר כי ילדיו חברים של הילדים, שהתאקלמו היטב ודבריהם.

 

“___ וזכארי סיפרו לי על כך שאביהם איים עליהם באקדח ואמר להם שהוא ייקח אותם למדבר ויהרוג אותם. הם עוד סיפרו לי שאביהם אמר להם כי הוא הכין להם קברים בחצר שלו והראה להם אותם”. (ס’ 12 לתצהיר, נספח 3 תצהיר עדות ראשית נתבעת)

 

  1. תצהיר מר אדיב, המנהל פרויקט בהוד השרון, של הכנת בני נוער לשירות בצה”ל, בו ציין כי הבן הגדול משתתף בפרויקט, אהוד על חבריו, מגלה כושר מנהיגות ומביע רצונותיו באופן ברור. (נספח 4, תצהיר עדות ראשית נתבעת)

 

  1. הוגשו דיווחים מבתי הספר על שני הבנים, וצורפה תעודה של הבת.

 

לגבי הבן ___ נכתב, מאת מחנך כיתה יוד בה לומד:

 

“מהיכרותי עימו, מצטייר ___ כתלמיד רציני, אינטליגנטי, ובעל התנהגות ללא דופי. במישור החברתי, ___ יצר קשרי חברות עם רבים מתלמידי הכתה, ונראה כי שמח להגיע לבית הספר.

בנוסף ___ ספורטאי מחונן ומשתתף בקביעות בחוג לכושר קרבי. באופן כללי מתרשם כי ___ הינו נער מקובל ואהוד על חבריו, ומתפקד היטב בבית הספר.”

(נספח 1 תצהיר נתבעת)

 

צורף דיווח לגבי הבן ____, מחטיבת הביניים בהוד השרון מטעם יועצת השכבה והמחנך:

 

“אין ספק, כי ____ השתלב היטב בבית הספר, ומשיחות עימו הוא מגלה שביעות רצון מהמעבר לישראל ומרגיש מאוד בנוח בכיתה ובבית הספר. למרות הקושי הכרוך במעבר לארץ חדשה ולמקום חדש, ____ מגלה מוטיבציה ורצון עז להשתלב וניכר כי יש לו יכולות גבוהות מבחינה לימודית”.

(נספח 1 תצהיר נתבעת)

 

  1. בשלב מאוחר בהליך, ערב דיון ההוכחות האחרון, ביקשה האם למנות לקטינים אפוטרופוס לדין, האב התנגד.

מאחר שמינוי בשלב מאוחר זה עשוי היה לעכב את ההליך, ואף להתחילו מבראשית במובן מסוים (כאשר לאחר פעולת המינוי ומתן הסכמה לקבלתו, יהא על אותו גורם להיפגש עם הקטינים, להיוועץ עם הגורמים המקצועיים, לחקור את הצדדים והמומחה) – הבקשה נדחתה, נוכח מהות ההליך אשר מתנהל בלוח זמנים קצוב, ולא בגין מהותה. (החלטה 23.1.2015).

 

שמיעת הילדים

 

  1. במסגרת ההליך נפגשו הילדים גם עם עו”ס יחידת הסיוע שליד בית המשפט לענייני משפחה ששמעו את עמדתם, וגם עם מותב זה.

 

מפגש עם עו”ס יחידת הסיוע

 

  1. המפגש ביחידת הסיוע התקיים ביום 17.12.2014. תחילה עם כל אחד מהילדים לחוד, עם הילדים ביחד, ולאחר מכן נערכה פגישה שלהם עם האב. (בנוסף לפגישה שהתקיימה עם האב והאם, ביחד ולחוד).

 

  1. דיווח יחידת הסיוע שהוגש בתיק, מציין רצונם של הילדים להישאר בישראל, חייהם בישראל, החשש מאביהם, והקושי בשיתוף פעולה במפגש.

 

בפגישה עם הילדים (השיחה התנהלה באנגלית) שיתפו פעולה, סיפרו היכן לומדים, מסרו כי מקבלים סיוע בלימוד עברית, הבנים שיתפו ברצונם העז להתגייס לצה”ל וזאת למרות גילם הצעיר, משך שהותם הקצר בישראל והעובדה שגדלו בבית מעורב (קתולי ויהודי).”

 

“בפגישות הנפרדות עם הילדים, ניכרו פערים בין כל אחד מהם ויחסו אל האב. הבן הבכור ___, בן 15, שיתף ברגעים נעימים וטובים עם האב. יחד עם זאת, הרגיש כי לא נהנה בהם, כי חשש מהתנהגות בלתי צפויה של האב.

____, בן 13, שיתף כי אביו והוא היו משחקים ולעיתים המשחק איבד את הפן המשחקי והפך לאלימות.

____, בת 10, הוריה התגרשו כשהייתה בת שנתיים. אינה זוכרת רגעים טובים עם האב. נראה עצובה מאוד וכועסת.” (…)

 

בפגישה המשותפת, הבן הגדול דיבר עם אביו, הבן השני התקשה יותר, והבת לא שיתפה עימו פעולה.

(דיווח מיום 18.12.2014, ע’ 1 – 2).

 

שמיעתם הילדים על ידי בית המשפט

 

  1. מותב זה נפגש עם הקטינים, בנוכחות שתי עו”ס יחידת הסיוע, כאשר המפגש התקיים עם כל אחד מהילדים בנפרד.

 

המפגש נערך בהתאם לזכות הילד להישמע בהליך המשפטי בעניינו, גם נוכח מהות ההליך לפי חוק האמנה, וגם בהתאם לתקנות המורות על שמיעת ילדים (פרק כ’2 “השתתפות ילדים”, תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד – 1984).

 

נערכה תרשומת המפגש ע”י עו”ס יחידת הסיוע המופקדת בכספת בית המשפט והינה חסויה, למעט בית המשפט של הערעור (אם וככל ויוגש), בהתאם לתקנה 258לג6 – 258לג8 לתקנות סדרי הדין האזרחי.

 

התרשמתי מילדים בוגרים, אשר ידעו לומר בבירור מהו רצונם, שהיה ברור, מפורש, וגלוי.

 

טובת הילדים

 

  1. נקבע בפסיקה כי לעקרון טובת הילד ‘מעמד על’ הגובר על שיקולים אחרים.

בהליך לפי חוק האמנה, בו יש צורך לשמור גם על אכיפתו של החוק, יכול וטובת הילד תישקל באופן אחר, בנוסף לשיקולים העומדים בתכלית החוק.

 

זכויות הילדים

 

  1. יש להתייחס לזכויותיהם של הילדים שבפני, שהרי גם לילדים זכויות, ולעיתים על בית המשפט להתבונן בהן בנפרד מזכויות הוריהם.

 

הועדה לבחינת עקרונות היסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, בראשות כבוד השופטת סביונה רוטלוי, גיבשה תפישה רחבה של זכויות הילד במשפט הישראלי, בעקבות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד (כ”א 31, 221). במבוא לדו”ח הכללי נכתב: “האמנה מבטאת שינוי מחשבתי עמוק בכל הנוגע לילדים ולתפיסת זכויותיהם ומעמדם בחברה”. (ע’ 27 לדוח הכללי של הועדה).

 

בהתאם לדוקטרינת זכויות הילד, יש לפעול למימוש זכותו של הילד להשתתף בהחלטות הנוגעות בו, ודאי כאלה הקובעות את מקום מגוריו, ולבחון את רצונו של הילד הספציפי שבפנינו. (פרופ’ רונה שוז “זכויות ילדים חטופים: האם חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) תנש”א – 1991, עולה בקנה אחד עם דוקטרינת זכויות הילד?” (מחקרי משפט כ, תשס”ד- 2004, 421)).

יש להכיר בילד כאישיות משפטית נפרדת, רב ממדית, פעילה ומשפיעה, וכאדם נפרד מהוריו. (ד”ר תמר מורג “השפעת הועדה לבחינת עקרונות היסוד בתחום הילד והמשפט על תפישות העומק של החברה הישראלית” משפחה במשפט, ג-ד (תשס”ט – תש”ע) ע’ 67)

 

  1. זכותם של הילדים כי קולם ישמע, וכי רצונם יקבל מקום ומשקל ראוי במסגרת השיקולים אותם שוקל בית המשפט.

אין פירוש הדבר כי על בית המשפט הכרח לקבל את רצונם, או כי רצון זה הוא שיכריע בכל עניין. ברם יש להביאו בחשבון, לשקול אותו מתוך כבוד ראוי, וככל שהילדים בוגרים יותר, יגבר המשקל שינתן לרצונם.

 

יש לבחון יישום הזכויות של הילדים המסויימים הללו אשר ניצבים בפני, ולא רק בחינת ילד אוניברסלי כדמות מופשטת.

זכותם של הילדים הינה כי ינתן משקל וכבוד לרצונם להישאר בישראל. רצון אשר הובא, והובע, בקול רם וצלול, והוא מגובה בנסיבות חייהם ובעובדות שפורטו לעיל.

רצון זה חובר לגילם של הילדים, שבני עשרה הם, בוגרים ונבונים.

 

זכותו של קטין אין להקל בה, ויש לבחון מימושה תוך בחינת גיל הילד, מהות רצונו, והאוטונומיה האישית – של הילד הספציפי ועתידו.

 

במקרה זה מצאתי כי זכויותיהם של הילדים, תואמות את טובתם, ואת ההגנה הקבועה בחוק אשר לרצונם, נוכח בגרותם.

 

המלצות המומחה

 

  1. לאחר הממצאים שהובאו, המלצת המומחה הינה כי ניתן להחזיר את הקטינים לארה”ב, תוך תיאום עם רשויות הרווחה שם.

 

“מדובר בשלושה ילדים אשר נחטפו על ידי אמם מארה”ב לישראל. אביהם מבקש להחזירם. תולדות המקרה אשר נמשך שנים רבות מתועד היטב ומהתיעוד עולה בעייתיות לא מבוטלת אצל שני ההורים. למרבה הפלא, מצבם הנפשי של הילדים די שמור.

בחוות דעת זו נתבקשתי להתייחס לשני חריגים בחוק אמנת האג ולתת את המלצותי אולם לא להתייחס לשאלות הקשורות למשמורת.

לנוכח כל האמור לעיל, הנני ממליץ כדלהלן:

  1. על אף שקיימת בעייתיות לא מבוטלת בהתנהלותו של האב, אם לשפוט מההתרשמות ממנו, מהאם, מהילדים ומחומר הרקע, הרי שהחזרה לא תגרום לילדים נזק נפשי מעבר לזה הכרוך בטלטלה, במעבר נוסף של בתי ספר, באפשרות כי האם תיעצר ובהפרעה הכללית לחיים שלהם. עם כל הביקורת של אם על מערכת המשפט בקליפורניה, בכל זאת מדובר במדינה מתוקנת אשר כבר ידעה להעביר את הילדים למסגרת אמנה בעבר בשל ההתנהלות הבעייתית של שני ההורים.
  2. לעניין הרצון של הילדים, הרי שמדובר בילדים בעלי בגרות מספקת להביע רצונות אותם יש לקחת בחשבון. עם זאת, מדובר גם בילדים אשר נחשפו על ידי שני ההורים – אבל לאחרונה בעיקר האם – לחומרים משפטיים ואשר ללא כל ספק מיישרים קו עם עמדתה – ופחדיה של האם. כאמור הם אומרים בצורה ברורה כי הם רוצים להישאר בארץ ואין לי כל ספק כי בתחושה ובחוויה שלהם טוב להם פה, בין היתר בגלל שהם לא נדרשים להתמודד עם המאבק הקשה ביותר של ההורים. עם זאת, לצד הביקורת שלהם את האב, לא נראה כי הם במרמת (כך במקור) מפחדים ממנו או כי המצב היה “רק רע כל היום”. על אף שהם בסך הכל ילדים בוגרים, הנכונות שלהם לוותר על כל קשר עם האב נראה קצת תמוהה – ובסופו של דבר מנוגדת לטובתם.
  3. לנוכח האמור לעיל, התרשמות שלי כי ניתן להחזיר את הילדים לארה”ב אבל רצוי כי הדבר ייעשה בתיאום עם CHILD PROTECTION SERVICES על מנת להבטיח את הטיפול הכי נאות לילדים.” (ע’ 27-26 לחוות הדעת).

 

  1. בית המשפט נעזר בחוות דעת גורמים מקצועיים, כחוות דעתו של המומחה אשר מונה על ידי בית המשפט. המדובר בגורם חיצוני, אובייקטיבי ומקצועי, שמהווה אמצעי חשוב ומשמעותי, אשר יוצק תוכן קונקרטי עבור בית המשפט.

(בע”מ 10060/07 פלונית נ’ פלוני, ס’ 32 (2.10.2008) (רע”א 4575/00 פלונית נ’ אלמוני, פ”ד נה(2) 321 (2001)).

 

  1. חשיבות חוות הדעת שניתנת על ידי המומחה, מביאה לכך כי בית המשפט מאמץ את הממצאים שנקבעו וכן המסקנות הנגזרות מהן, במקרים רבים.

אולם לבית המשפט נתון שיקול הדעת האם לאמץ את חוות הדעת במלואה או בחלקה, או אף לסטות הימנה במקרים המצדיקים זאת.

ניתן לקבל את הממצאים, קביעות בנוגע לדמויות הנבדקות או חלקן, ברם אין הכרח לקבל את כל חוות הדעת במלואה.

(רע”א 4575/00 פלונית נ’ אלמוני, לעיל; ע”א 402/85 מרקוביץ נ’ עיריית ראשון לציון, פ”ד מא (1) 133, ע’ 139).

 

  1. המומחה עשה מלאכתו נאמנה והגיש את חוות דעתו המפורטת.

 

ברם עיון מדוקדק נוסף בממצאים שהביא המומחה עצמו, לעניין רצון הילדים, ביחד עם יתר הנתונים שהובאו, מחזק סטייה ממסקנתו, וקביעה כי מתקיים החריג של רצון הילדים.

 

“אין כל ספק כי עבור הילדים, החיים בארץ מקנים להם מידה לא מבוטלת של שקט ובכך מיטיבים עמם” (…) “אין הם אומרים את זה אולם, לדעתי, בשביל זה יהיה להם טוב להישאר בארץ” (ע’ 25 לחוות הדעת).

 

“לעניין הרצון של הילדים, הרי שמדובר בילדים בעלי בגרות מספקת להביע רצונות אותם יש לקחת בחשבון (…) כאמור הם אומרים בצורה ברורה כי הם רוצים להישאר בארץ ואין לי כל ספק כי בתחושה ובחוויה שלהם טוב להם פה (…)” (ע’ 26 לחוות הדעת).

 

“לכל הדעות הם מסתגלים פה יפה מאוד בארץ, בצורה מאוד מאוד טובה, זה משהו אמיתי וכפי שציינתי אני בהחלט יכול להבין את רצונם להישאר פה, זה לא מדברים שהם אמרו אלא מדברים שאני מסיק כי רק מהעובדה שהאב נמצא שם והם נמצאים פה, יש להם שקט והשקט הזה עושה להם טוב”

(25.1.15, ע’ 51).

“אין בכך כדי לקבוע כי התנאים להם חשופים הילדים בארה”ב אינם קשים. הם קשים ביותר וכך גם אומרים כל הגורמים (…)” (ע’ 23 לחוות הדעת).

 

כך גם קבע כי הילדים בוגרים ביחס לגילם, ומביעים רצון שיש לקחתו בחשבון:

 

“מדובר בשלושה ילדים בוגרים ביחס לגילם. מדובר בילדים טובים אשר יוצרים קשר טוב ומדברים בצורה עניינית ובמידה רבה שקולה. כאמור, הם אמנם אומרים כי ברצונם להישאר בארץ וכי הם נקלטו לכאן בצורה טובה וחיובית – דבר אשר איני מטיל בו שום ספק.” (ע’ 25 לחוות הדעת).

 

“מדובר בילדים בעלי בגרות מספקת להביע רצונות אותם יש לקחת בחשבון (..) כאמור הם אומרים בצורה ברורה כי הם רוצים להישאר בארץ ואין לי ספק כי    בתחושה ובחוויה שלהם טוב להם פה (…)” (ע’ 26 לחוות הדעת).

 

  1. התנאי הראשון להוכחת חריג רצון הילד, קרי גילם של הקטינים ורמת בגרותם – מתקיים. הבן הבכור יהיה בן 16 שנים, בעוד 4 חודשים בלבד. במועד זה כבר לא יחול עליו חוק האמנה, בהתאם לס’ 4 בו, אולם כבר היום ניתן להתרשם מנער בוגר, נבון, נעים הליכות – ובעל רצון ודעה ברורים.

 

הבן ____ – בן 14 שנים. גם הוא הפגין רצון נחוש, אף בעוצמה רבה יותר מאחיו.

 

הבת ____, שהיא היחידה שניתן לומר לגביה כי עדיין צעירה, בת כ- 11 שנים בקירוב, גם היא בוגרת יחסית לגילה כפי שציין המומחה וגם היא הביעה את רצונה להישאר בישראל.

 

  1. התנאי השני – גיבוש רצון עצמאי להשארותם בישראל, הרי שלאחר עיון בכל המצוי בתיק, סבורני כי כפי שעומדים הדברים כיום, הרצון שהובע הינו רצונם של הילדים הללו שבפני.

 

אכן, יתכן כי היה בתחילה, או למצער הושפע, מרצונה של האם.

 

ברם כיום, הנערים מגובשים ברצונם עד כי הפך לרצונם העצמאי. נוכח גילם ורמת בגרותם לא ניתן להתעלם מכך. הילדים אף הביעו חשש מחזרה לאב, וכן חוששים מהצפוי להם אם יחזרו.

 

המומחה השיב – שאין הוא מודאג מהחזרה, שכן רשויות הרווחה שם ידאגו לילדים.

 

ילדים אלה כבר מכירים את שיכול לקרות, שהרי כבר הוצאו למשפחת אומנה למשך תקופה של למעלה משנה. כלום אין זה סביר שאינם רוצים בכך שוב?

 

יתר על כן, לא מצאתי כי רצון שלא להקלע שוב למאבקים בין ההורים אינו מהווה רצון אמיתי ואותנטי, בנסיבות חייהם של הילדים הללו שבפני.

 

הרי במשך כ- 8 שנים, ממועד הפירוד בין ההורים בשנת 2006, חווים הילדים מאבק מתמיד בין ההורים – על גבם. מאבק שהינו רווי האשמות ותלונות, משטרה ושירותי רווחה, בתי משפט ואנשי מקצוע וטיפול. מעבר בין בתי ההורים, מקביעת משמורת אחת לשנייה, פיקוח על ביקורים, ומשנת 2012 במשך למעלה משנה – אף הוצאתם מחזקת שני ההורים למשפחת אומנה.

 

כך גם רצון זה אינו בהכרח הבחירה ה’קלה’ יותר עבור הילדים.

הישארותם בישראל צופנת עבורם גם קשיים לא מבוטלים, אך הם בוחרים באפשרות זו.

 

  1. הוכח כי גם התנאי השלישי התקיים, התנגדות לחזרה ורצון מובהק להישאר בישראל. הדבר הובע בבירור אצל שני הבנים, ונאמר גם ע”י הבת.

 

אין להפריד בין האחים

 

  1. אשר לבת, גם היא בוגרת לגילה, כפי שקבע המומחה. עם זאת, יתכן שהמסקנה הייתה שונה אילו הדיון היה עוסק רק בה (וללא אחיה) נוכח גילה. זאת, אף שהבת קרובה מאד מאימה. (דיווח יחידת הסיוע, ע’ 2, וכן בחוות הדעת).

 

אלא שלא ניתן, לטעמי, במקרה זה להפריד בין האחים.

השאלה לא נבדקה במסגרת חוות הדעת, אך משנשאל עליה המומחה בחקירתו השיב – כי הרעיון הזוי ואין לאפשר אותו.

הישארותם של הילדים כל השנים ביחד, חרף כל המאבקים והמעברים בין הבתים השונים – שמרה עליהם, בזכות התמיכה שקיבלו זה מזה.

 

“ש. אתה רואה אפשרות שחלק מהילדים חוזרים וחלק נשארים?

ת. זה מה שחסר לנו. זה רעיון הזוי. אנחנו במקרים רגילים של משמורת עושים שמיניות באוויר כדי לא להפריד בין ילדים. צריכים להיות נסיבות מאוד מיוחדות כדי להפריד בין ילדים. הילדים האלו, גם אם תהיתי לפני כן איך הם נראים היום כל כך נורמליים, יכול להיות שזה רק מהתמיכה שהם מקבלים אחד מהשני. לא הייתי מעלה על דעתי אפשרות של להפריד ביניהם. אין בזה כל היגיון, גם אף אחד לא הציע את זה.”

(25.1.2015, ע’ 66, ש’ 14-9).

 

  1. ככלל, לא נוטים בתי המשפט להפריד בין אחים בהעדר הכרח לעשות כן, על מנת שנוכח התא המשפחתי המתפרק יוכלו לפחות האחים לשמור על זהותם המאוחדת.

על אחת כמה וכמה ילדים אלה, אשר חוו בחייהם הצעירים מסכת תהפוכות שהייתה מותירה גם מבוגר בבלבול ובחוסר אונים.

הילדים הצליחו לשמור על עצמם, גם בזכות היותם ביחד והתמיכה ההדדית. הקירבה ביניהם יקרה עד מאד ואין לפגוע בה.

סבורה אני כי אילו הייתה ____ נשאלת על האפשרות לפיה תופרד מאחיה, ותוחזר לבד, הייתה מתקוממת בכל כוחה. אז, גם התנגדותה שלה הייתה מובעת במלוא העוצמה. אין להביאה למצב שכזה.

 

  1. על כן אף מצאתי לסטות מהמסקנה ולקבוע כי להבנתי מתקיים החריג של רצון הילד.

זאת נוכח בחינת רצונם של הילדים על רקע הממצאים שהובאו, הצלבת רצון זה עם הנתונים שהובאו בעניין החשש הממשי לנזק, והתחשבות בגיל הקטינים.

 

  1. לא זו בלבד, אלא שלמעשה רצון הילדים הובע בפועל – גם בהתנהגותם לאחר שעזבו את ארה”ב.

שהרי כדרכם של ילדים כיום, מחוברים הינם לאינטרנט בכל מקום.

אילו רצו – יכולים היו ליצור את הקשר עם האב חודשים רבים קודם למועד הגשת התביעה. בטלפון נייד, באינטרנט, דרך מחשב נייד, בחדר מחשבים בבית הספר או בכל בית קפה אקראי.

הם בחרו שלא לעשות כן ולא להודיע לו היכן מקומם. סבורני כי יש בכך משום הבעת עמדה ברורה מצידם.

 

  1. כמו כן החשש שהיה לגבי האם, נוכח בן זוגה, אינו מתקיים כיום לאחר שהוא לא הגיע עימם לישראל ונמצא בארה”ב.

 

  1. אם כן לאחר עיון בכתבי הטענות ובכל האמור לעיל, שמיעת החקירות וטיעוני הצדדים ומפגש עם כל אחד מהקטינים בנפרד, – מצאתי כי במקרה דנן הביעו הקטינים את רצונם באופן ברור ומוחלט כי ברצונם להישאר בישראל ואין לכפות עליהם את ההחזרה.

 

סיכום

 

  1. המומחה כותב שאם יוחזרו הילדים לארה”ב, לא יהא בכך כדי לתת להם פתרון אמיתי, וממליץ על שיתוף שירותי הרווחה שם:

 

“(…) וללא שיהיה בכך בכדי לתת פתרון אמיתי וכלל למצוקה האדירה של שלושה ילדים הנדרשים והנאלצים לגדול עם שני הורים אשר קידשו את המלחמה ואשר על אף שהם סבורים כי טובת הילד לעיניהם, בסופו של דבר, פועלים בצורה המנוגדת לגמרי לטובה זו.” (ע’ 22 לחוות הדעת)

המלצתי כי אם הילדים יוחזרו שהדבר יעשה בשיתוף עם שירותי הרווחה, כך שניתן יהיה לבחון אפשרות שהילדים לא יהיו במשמורתו של האב, שכן מדובר בילדים שכבר פעם אחת היו באומנה. האם כל זה טוב לילדים, לא זה רע לילדים.

ש. אבל הוא הרע במיעוטו לדעתך?

ת. לא. הוא הרע במהותו, הוא רע במרביתו. כל המצב הנוכחי הוא רע.”.

(25.1.2015, ע’ 63 ש’ 29-22).

 

טרם ידוע מה תהא המשמעות האופרטיבית של התערבות זו עבור הילדים.

 

  1. סבור המומחה כי היה וישארו הילדים עם האם בישראל, לא יהא להם כל קשר עם אביהם, נוכח רצון האם (ע’ 15 לחוות הדעת). לא ניתן יהיה לאפשר קשר עימו ללא הסכמת האם. (25.1.2015 ע’ 63 ש’ 15-10) ואין זו טובתם להשאר בישראל ללא קשר עם האב. (25.1.2015, ע’ 62, ש’ 10).

 

ברם אישר כי לא בדק את האפשרות שהילדים ישארו בקשר של ביקורים, סקייפ וכד’ עם האב, לטעמו נוכח עמדת האם (ע’ 62- 63).

 

  1. מנגד ציין כי אם יחזרו הילדים לארה”ב, הם עומדים בפני אפשרות שהקשר עם האם ינתק, לפחות לפי תפיסתם (ע’ 58, ש’ 4-1).

 

זאת בין אם תיאסר, ובין אם יטופלו על ידי רשויות הרווחה.

 

  1. אינני מקלה מאחריותה של האם למצב שנוצר. נהפוך הוא.

 

כך גם הילדים אינם חשופים כיום לבן הזוג לו נישאה, לאחר שהוא בארה”ב והם בישראל.

 

כתוצאה מאחריותה זו וככל שהילדים ישארו בישראל, על האם יהא לאפשר קיום קשר תקין עם האב בכל דרכי התקשורת הקיימות כיום, לרבות נסיעות לשם בהמשך ובהתאם להמלצה טיפולית כפי שתנתן בהליך מתאים ככל שיוגש, ולאפשר את התפתחותו וקיומו גם בעתיד.

 

  1. כאמור האב הגיש את התביעה רק בחודש דצמבר 2014, אף שהילדים יצאו מארה”ב בחודש אפריל.

חלפו 3 חודשים עד שפנה לרשות המרכזית בארה”ב, וגם לאחר שקיבל תשובה באמצעות הרשות המרכזית כי הילדים בישראל, לא הגיש מיד את התביעה, אף שהינו עו”ד ומבין את המשמעות.

 

הוא השיב שלא הגיש מיד את התביעה שכן פנה לבקש סיוע משפטי כספי ממדינת קליפורניה, אולם לא עמד בקריטריונים (19.1.15 ע’ 23 ש’ 10-6).

 

כך גם חשב שלאחר שנגד האם הוצא צו בגין חטיפה – היא תיעצר בישראל, תובא לארה”ב, ותחסך ממנו העלות של ההליך המשפטי. (שם, שם).

 

  1. לסיכום ובעריכת מכלול האיזונים כפי שפורט לעיל, הריני קובעת כי הנתבעת הרימה את נטל ההוכחה הנדרש לצורך הוכחת החריג הקבוע בסעיף 13 (ב) לחוק האמנה.

משכך התביעה נדחית.

 

  1. יש לדאוג להסדרת הקשר העתידי עם האב ולבניית המסגרת הנאותה.

הדבר לא הועלה כלל מצד התובע, ולא נבדק בפועל.

בנוסף לכך כי ידון במסגרת הדיונית המתאימה, מיד עם הגשתה, יובהר כבר עתה כי ככל שיגיע התובע לישראל בתקופה הנוכחית למתן פסק הדין (כפי שהודיע ב”כ) או תוגש בקשה מתאימה, ינתנו בהקדם הוראות למפגש אצל המומחה עם הילדים וקבלת המלצותיו למסגרת העתידית הנאותה והמיטיבה.

 

  1. אשר לפסיקת הוצאות ושכ”ט עו”ד, עתר כל אחד מהצדדים כי יפסקו הוצאות לזכותו.

בהליכים בעניין חוק האמנה, נפסקים סכומים על הצד הגבוה נוכח טבען של ההוצאות הנדרשות.

כאשר התובע זוכה בתביעה ומוכיח הרחקה שלא כדין נפסקות ההוצאות לזכותו, וכאשר הנתבע זוכה ונדחית התובענה הרי הן נפסקות לזכותו.

אלא שכאן המדובר במקרה ביניים, קרי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הייתה הרחקה שלא כדין, והנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את טענת ההגנה שמכוחה נדחתה התביעה. (עמ”ש 11-07-17278, ש’ שנלר, ס’ 20 (2.4.2012).

 

על כן התובע ישלם לידי הנתבעת הוצאות משפט ושכ”ד עו”ד, ברם לא על הצד המלא, אלא בסך של 40,000 ₪.

הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל.

 

מימון המומחה, יוותר בחלקים שנקבעו במסגרת ההליך.

 

  1. המזכירות תשלח פסק הדין לב”כ הצדדים וכן לרשות המרכזית בישראל.

ניתן לפרסום ללא שמות וללא פרטים מזהים של הצדדים.

 

ניתן היום, י’ אדר תשע”ה, 01 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.

__________________

                                אילת גולן תבורי, שופטת

 

 

אמנת האג החוטפת מיוון איילת גולן תבורי ילדים לא רוצים לחזור

הנה פסה”ד בערעור הראשון בבית משפט מחוזי לוד “קן הצרעות של צבי ויצמן – עמ”ש 14752-03-15

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

31 מרץ 2015

עמ”ש 14752-03-15 נ’ נגד נ’ ואח’

לפני:

כב’ השופט אילן ש’ שילה, סג”נ – אב”ד

כב’ השופטת ורדה פלאוט

כב’ השופט צבי ויצמן

 מערער                                          פ’ נ’

    ב”כ עו”ד ג’יי היט

                                                                            נגד

  

משיבים                                        1.ל’ נ’

    2.ז’ נ’ (קטין)

    3.א’ נ’ (קטין)

    4.א’ נ’ (קטין)

     ב”כ עו”ד עמרי דרור

 פסק  דין

פתח דבר

האם הוכח בנדון קיומם של החריגים הנזכרים בסעיף 13 (ב) לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ”א-1991 (להלן – חוק אמנת האג), אשר יש בהם להצדיק את אי החזרתם של הקטינים, ילדיהם של הצדדים, למקום מגוריהם הרגיל בארה”ב, על אף חטיפתם על ידי אימם לארץ? זהו העיקר לו אנו נדרשים בערעור אותו הגיש המערער על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפ”ת (כב’ השופטת א’ גולן – תבורי) מיום 1.3.15 (תמ”ש 14-12-15992).

 

עיקרי העובדות והטענות הנדרשות לנדון

  1. המערער והמשיבה הינם אזרחי ותושבי קליפורניה שבארה”ב. המערער נוצרי והמשיבה יהודיה. הצדדים נישאו בשנת 1998 והתגרשו ביום 23.10.08 בבית המשפט בקליפורניה (המערער והמשיבה יקראו להלן גם – האב או האם בהתאם).

מנישואיהם אלו נולדו להם שלושת ילדיהם – א’, יליד 5.7.99, ז’ יליד 22.3.01 וא’ ילידת 8.4.04 (להלן – הקטינים).

  1. המערער עו”ד בעיסוקו והמשיבה שימשה כמפקחת בכירה בבתי ספר ציבוריים.
  2. הצדדים התגוררו בעיירה ושמה “APPLE- VALLEY”, הנמצאת מצפון ללוס אנג’לס, אלא שחייהם בעמק התפוח לא התנהלו על מי מנוחות. הצדדים נהלו ביניהם מאבקים משפטיים ממושכים וקשים בערכאות השונות בארה”ב, אשר עיקרם נסוב סביב סוגיית משמורתם של הקטינים. כפי שצוין בפסק דינו של בית משפט קמא, עניינם של הצדדים תואר כ”אחד המקרים הקשים ביותר בקליפורניה” (ראו סע’ 77 לפסק הדין, וכן דברי המומחה שמינה בית המשפט בעמ’ 49 לפרוטוקול בית משפט קמא מיום 25.1.15) – ולא בכדי.

כיוון שתיאור מפורט להתרחשויות וההליכים שבין הצדדים ניתן בפסק דינה של ערכאה קמא נביא להלן אך ורק עיקרי הדברים, בקיצור מילין, על מנת שלא ימצא הקורא חסר.

  1. על פי המתואר בפסק הדין שניתן בעניינם של הצדדים בבית המשפט לערעורים בקליפורניה ביום 7.10.13, הסכסוך בעניין משמורתם של הקטינים כלל למעלה מ – 70 פניות של הצדדים לרשויות אכיפת החוק, 12 הפניות של הצדדים אל רשויות הרווחה לצורך קבלת תסקירים בעניינם, ואין ספור אנשי מקצוע שמונו לבירור עניינם, לרבות 5 פסיכולוגים, ומינוי מספר מפקחים מיוחדים (Special Master). כאמור, אחד מהפסיכולוגים שטיפלו במשפחה תיאר את המקרה כ-

“one of the most conflict-ridden cases heard in the Victorville Family Law courtroom”(p.3)

 

  1. באחת מההערכות הפסיכולוגיות שהוכנו בשנת 2009, לצורך ההליך בבית המשפט לענייני משפחה בקליפורניה, תואר האב כבעל נטייה להתקפי זעם, חסר סבלנות, בעל סף תסכול נמוך, ובעל “היסטוריה ארוכה של הטרדת אחרים”. כנגד האב הוצאו צווי מניעה האוסרים עליו להתקרב לאם, אולם הוא נעצר פעמיים על הפרת צווים אלו (עמ’ 3 לפסק הדין מיום 7.10.13).

גם האם לא טמנה ידה בצלחת, היא הגישה תלונות רבות לרשויות אכיפת החוק ולרשויות הרווחה בהן האשימה את האב בהתעללות בקטינים. התלונות נחקרו ונמצא כי אינן מבוססות ולבסוף נקבע כי האם הינה “בעלת דין טורדנית” (a vexatious litigant) (עמ’ 4 לפסק הדין מיום
7.10.13).

  1. בחודש אפריל 2010 עברה האם עם הקטינים למעון לנשים מוכות ומשפחות בסיכון, למשך 30 יום, כאשר בתקופת שהייתה במעון הושהו הסדרי הראיה של המערער עם הקטינים והוא ראה אותם תחת פיקוח.
  2. בשנת 2011 נישאה המשיבה לאחר, מר ו’, אשר הורשע בעבירות מין תוך שימוש בכח. לבקשת המערער הוציא בית המשפט בקליפורניה צו האוסר על המשיבה לאפשר למר ו’ להיות בקשר או במגע עם הקטינים. נציין כי היו אלה נישואיה השלישיים של המשיבה אשר קודם לנישואיה עם המערער נישאה לאחר, שממנו יש לה בת בגירה.
  3. בשל הטענות שהעלה המערער נגד המשיבה הועברה המשמורת על הקטינים למערער, בפברואר 2011, זאת אחר שבית המשפט מצא כי אינה מקפידה על קיום הצווים בעניין הרחקת בן זוגה מהקטינים. בית המשפט הוסיף ומינה בעל תפקיד אשר נדרש להכין תוכנית, שבסופה תקבע משמורת משותפת לצדדים. תוכנית המשמורת המשותפת נכנסה לתוקף מספר חודשים לאחרי כן.
  4. כשנה לאחרי כן, במהלך חודש פברואר 2012, בתחנת המשטרה שבה התנהלו המעברים של הקטינים מהורה להורה, לצורך קיום הסדרי הראיה שנקבעו להם, סיפרו הקטינים לשוטרים כי אביהם מתעלל בהם מילולית, רגשית ופיזית, ונוכח תגובתו של המערער להאשמות אלו, אשר ככל הנראה הייתה קיצונית ולא שקולה, הוחלט להעביר את המשמורת על הקטינים לרשויות הרווחה.

יצוין כי בעקבות התלונות האמורות הגיעו שוטרים לביתו של המערער, מצאו בית מוזנח ובחצרו 5 בורות, אשר על פי טענת המשיבה היו קברים שאותה כרה המערער לה ולילדיה. האב הכחיש טענה זו וטען כי מדובר בבורות שהיו הכנה לשתילת עצי תפוח. לטענת ב”כ המערער טענות המשיבה לעניין כריית הקברים נדחו ע”י הערכאות בארה”ב.

  1. מכל מקום, אחר שהועברה משמורתם של הקטינים לרשויות הרווחה, בוטלה משמורתו של האב, והקטינים הועברו למשפחת אומנה למשך כשנה מחודש פברואר 2012 ועד לחודש מרץ 2013.

בהחלטת בית המשפט לנוער שטיפל בהליכים הנזכרים נקבע כי האב מהווה סכנה ממשית לקטינים ולרווחתם, הוא הורחק מבית האם ומפגש האב עימם נערכו תחת פיקוח.

אחר שהסתיימה תקופת האומנה, הוחזרו הקטינים למשמורת משותפת של הצדדים.

בית המשפט לערעורים בקליפורניה, בפסק דינו מיום 7.10.13, אישר בעיקרן את הקביעות בית המשפט לנוער, באשר למסוכנותם של ההורים לקטינים, ודחה את בקשת כל אחד מההורים להעביר את הקטינים למשמורתו שלו, תוך שהוא מציין את הסיכון העולה מכל אחד מההורים כלפי הקטינים.

כך, באשר לאב, מציין בית המשפט את “הכעס והתקפי הזעם הבלתי נשלטים של האב ואת הכחשתו אותם” (עמ’ 15 לפסק הדין), ובאשר לאם הוא מציין את העובדה שנישואיה לעבריין מין מורשע מהווים סיכון לקטנים.

11.מכל מקום, ביום 28.3.13 הסתיימה תקופת האומנה, והקטינים הועברו למשמורתם המשותפת של הצדדים (ר’ צו בית המשפט לנוער שצורף כנספח ג’ לעיקרי הטיעון של המערער).

  1. וכאן אנו באים לענייננו – ביום 4.4.14, במועד שהיה קבוע להסדרי הראיה של הקטינים עם האם, אספה האם את הקטינים בסיום לימודיהם במוסדות הלימוד וטסה עימם, ללא רשותו של האב וללא ידיעתו, לישראל (ע״פ הנטען האם טסה עם הקטינים לאירלנד משם לסקוטלנד ולהולנד ולבסוף לישראל). ביום 24.7.14 פנה האב לרשות בארה״ב בבקשה ע״פ אמנת האג, וביום 8.12.14 הגיש את תביעתו לבית משפט קמא להחזרת הקטינים לארה״ב ע״פ אמנת האג. לטענת האב נודע לו כי הקטינים נמצאים בישראל אך ורק בחודש נובמבר 2014.

 

ההליכים בבית המשפט קמא

  1. נראה כי מלכתחילה לא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם תחולתו של
    חוק אמנת האג. הוסכם על הצדדים כי מקום מגוריהם הרגיל של הקטינים היה בארה״ב,
    וכי האם נטלה אותם, ללא רשותו וידיעתו של האב, לישראל. עיקר מחלוקתם של הצדדים הייתה האם בנדון התקיימו איזה מהחריגים המנויים בסע’ 13 (ב) לחוק אמנת האגחריג הנזק הממשי, היינו קיומו של חשש חמור שהחזרת הילדים לארה״ב תחשוף אותם לנזק פיזי או פסיכולוגי ממשי, וחריג רצון הקטין, ובנדון – רצונם של הקטינים להישאר בישראל, והאם הוא רצון עצמאי, ברור ומפורש.
  2. בדיון שהתקיים לפני בית המשפט קמא ביום 28.12.14, ובהסכמת הצדדים,
    מונה ד״ר דניאל גוטליב מומחה מטעם בית המשפט, למתן חוות דעתו באשר לקיומם
    של החריגים ע״פ חוק אמנת האג.

כמו כן נקבע מועד שבו נפגש בית המשפט עם הקטינים, בנוכחות שתי עובדות סוציאליות מיחידת הסיוע שליד בית המשפט.

  1. ד”ר גוטליב מצא בחוות דעתו כי לא מתקיים החשש לסכנה לקטינים, וזאת תוך שהוא נסמך על התרשמותו מהצדדים עצמם, שיחה עם ד״ר מורגן אשר טיפל באב בעבר, וד”ר רוברטס אשר מונתה בזמנו ע״י הערכאות בארה״ב לטפל בעניינם של הצדדים. ובלשונו –

״הנני מגיע למסקנה כי לא נשקפת לילדים סכנה פיזית או נפשית קשה מעצם חזרתם לארה״ב. אין בכך כדי לקבוע כי התנאים להם חשופים הילדים בארה״ב אינם קשים. הם קשים ביותר וכך גם אומרים כל הגורמים, אולם מדבריהם ניתן בהחלט להבין כי חלק מהקושי נובע גם מהאינטרקציה יוצאת הדופן בבעיתיות שלה של שני ההורים ולא רק ממצבו של האב. עם זאת חשוב לציין כי על אף כל הטלטלה והתלאה, מצבם הנפשי של הילדים הוא טוב והם יודעים לציין דברים טובים על הקשר שלהם עם שני ההורים….”

בצד זה הבהיר המומחה בחקירתו, כי הקטינים תיארו בפניו כי האב נקט כנגדם באגרסיביות מילולית, כי הם חוששים ממנו, וכי אף הוא עצמו התרשם כי התנהגותו של האב חריגה (עמ’ 53 ש’ 32-22 לפר’ הדיון בבית משפט קמא, ובדומה ראו דבריו בעמ’ 57 ש’ 13-1).

  1. ד”ר גוטליב הדגיש בחוות דעתו אף את הבעייתיות בהתנהלות האם, ממנה התרשם כי תפיסתה את המציאות היא סלקטיבית, וכי היא רואה דברים “בשחור לבן”. ויותר מכל הופתע המומחה מכך שהאם, אשר לטענתה רואה לנגד עיניה אך ורק את טובת הילדים, חשפה אותם למי שהורשע בביצוע עבירות מין תוך שימוש בכח. בצד זה ציין המומחה את התרשמותו כי האם היא ההורה הקשוב יותר לצרכי הקטינים, וכך אף חווים אותה ילדיה.

ד״ר גוטליב מצא, מכל מקום, כי למרות בעייתיות לא מבוטלת בהתנהלות האב, הרי שהחזרת הקטינים לארה״ב לא תגרום להם נזק נפשי ממשי, מעבר לטלטלה במעבר נוסף של בי״ס, באפשרות שהאם תיעצר ובהפרעה הכללית לחייהם. כך גם קבע כי הילדים בעלי בגרות מספקת להביע את רצונם אך בצד זה עסקינן בקטינים שנחשפו לחומרים משפטיים, ואשר ״מיישרים קו״ עם עמדת האם ומושפעים ממנה, וכי לא נראה כי הם מפחדים מהאב, ונכונותם לוותר על כל קשר עם האב תמוהה ומנוגדת לטובתם.

  1. אשר לחריג רצון קטין, אישר ד״ר גוטליב כי אכן התרשם מרצון להישאר בישראל (וראו עדותו בעמ’ 61-60 לפר’), וכי רצון זה נובע מכך שטוב להם בישראל, שכן כאן ״יש להם שקט״ ממריבת ההורים ומאבקם. עם זאת התרשם כי רצונם מושפע מרצון האם, ובלשונו –

“ההתרשמות היא כי שלושת הילדים שרים במקהלה עליה מנצחת האם … השיר לפיו הם רוצים להישאר בישראל, מבוסס בעיקר על דברים פוזיטיביים הקשורים לישראל ופחות על דברים נגטיביים הקשורים לחזרה ארה״ב״ (עמ’ 25 לחוות הדעת)

מסקנתו של ד”ר גוטליב הייתה, אפוא, כי ניתן להחזיר את הילדים לארה”ב אך רצוי כי הליך זה יעשה בתיאום עם רשויות הרווחה שם.

 

פסק דינו של בית משפט קמא

  1. בית משפט קמא מצא לסטות בפסק דינו מהמלצות המומחה, תוך שהוא מנמק בהרחבה ובפירוט את הסיבות שהביאו אותו לנהוג כך. ודוק, בית משפט קמא הסכים וקיבל את עיקר קביעותיו וממצאיו של המומחה, אך לא הסכים עם מסקנתו הסופית ובחר לשנות ממנה.

קודם למתן פסק דינו, הוסיף בית המשפט ושוחח עם הקטינים עצמם, והתרשם ישירות מרצונם וממאווייהם. כן התרשם מעדויות של גורמים שונים שנפגשו עם הקטינים מאז הגיעם ארצה, דוגמת מר א’, המנהל פרויקט של הכנת בני נוער לשירות בצה״ל בהוד השרון שבו משתתף הבן הבכור – א’ , וכן התרשם מדיווחי גורמי החינוך בבתי הספר שבהם לומדים הקטינים. כן הוסיף בית המשפט וקיבל לידיו את דיווחי העובדת הסוציאלית של יחידת הסיוע שנפגשה אף היא עם הקטינים.

  1. בית משפט קמא מצא כי האם הרחיקה את הקטינים ממקום מגוריהם הרגיל בארה״ב, שלא כדין ותוך הפרת זכויות המשמורת של האב, ועם זאת מצא כי בנדון חוברים להם שני החריגים – חריג החשש לנזק ממשי לקטינים וחריג רצון הקטינים – אשר יחדיו מגבשים עילה מוצקה לאי החזרתם של הקטינים לארה״ב, על אף הרחקתם שלא כדין.

בית משפט קמא הוסיף ונימק ביסודיות רבה את הנימוקים שהביאו אותו שלא לאמץ את מסקנות המומחה – כך מצא בית המשפט כי יחד ובצד קביעתו שלא נשקפת סכנה חמורה לקטינים אם יוחזרו לארה״ב, קבע המומחה שהתנאים להם חשופים הילדים בארה״ב קשים ביותר, אך ציין כי זה לא נובע רק ממצבו של האב אלא מהאינטראקציה הבעייתית בין ההורים. המומחה שטח את דברי הילדים שהאב איים להרוג אותם עם רובה ולקבור אותם בחצר ביתו; אחד הילדים טען שהאב ניסה לחנוק אותו; הילדים התלוננו על התנהלות האב עימם, שלוותה בחוסר שליטה בכעסים וחוסר התחשבות, והאב התנהג כך גם במהלך הפגישות איתו. כן ציין המומחה כי ניתן להבין את פחדיה של האם מהאב ולהזדהות עמם. המומחה הוסיף וציין כי במהלך הבדיקה היו לאב רגעים של אובדן שליטה, קללות, דיבור גס מאוד, חוסר תובנה למעשיו, ווכחנות, חוסר יכולת לקבל דעות מנוגדות לשלו ולעיתים עוינות קשה. בית המשפט הוסיף והתייחס לכך שהמומחה נשאל בחקירתו על הסתירה בחוות דעתו, כאשר מצד אחד מתוארת התנהגות קשה מאוד מצידו של האב, לרבות אחזקת נשק וטענות הקטינים כי איים עליהם בנשק, ומצד שני קביעתו כי אין סכנה לנזק שעלול להיגרם לקטינים. בית המשפט סבר כי תשובת המומחה, שהסכנה הנטענת עשויה להיפתר ככל שהאב יסכים לא להחזיק נשק, כי האב ישפר התנהגותו לאחר טיפול שיעבור, וכי שירותי הרווחה ידעו כיצד לפעול כדי למנוע כל נזק אפשרי מהקטינים – אין בהן לשכנע.

מכל מקום, המפורט לעיל הוביל את בית המשפט למסקנה כי בנדון קיים חשש ממשי לנזק משמעותי שעלול להיגרם לקטינים עם חזרתם לארה”ב, ואשר אף אם החשש הנזכר אינו מגיע, הוא כשלעצמו, לרף המצדיק את החזרת הקטינים למקום מגוריהם הרגיל, הרי שחשש זה מצטרף לרצונם הברור של הקטינים להישאר בארץ, רצון העומד בתנאי חריג רצון הקטין שמעמיד חוק אמנת האג, ויחדיו הם מבססים עילה מוצקה להותרתם של הקטינים בארץ.

  1. בית משפט קמא מצא כי התקיימו התנאים הנדרשים להוכחת חריג רצון הקטין, כך התקיים התנאי הראשון לתחולת החריג, גילם ורמת בגרותם של הקטינים, שכן עסקינן בקטינים, אשר על פי גילם, תבונתם ורמת בגרותם, יכולים לגלות רצון עצמאי. כך, לבן הגדול, א’, ימלאו בעוד כשלושה חודשים – 16 שנה, והאמנה כלל לא תחול עליו, וכך גם המומחה עצמו אישר שהילדים בוגרים יחסית לגילם. המומחה התייחס בחוות דעתו לכך שרצון הקטינים להישאר בישראל, וחזר על כך בחקירתו. כךם גם האם הגישה תצהירים של 3 עדים, המכירים היטב את הילדים, השתלבותם בישראל ורצונם להישאר בישראל. האב ויתר על חקירתם של עדים אלו.

כך מצא בית המשפט כי התקיימו שני התנאים הנוספים הנדרשים לקיומו של החריג – גיבוש רצון עצמאי, והתנגדות ברורה לחזרה למקום מגוריהם הרגיל – וכי גם אם בתחילה הושפע רצונם של הקטינים מרצון האם, הרי שכיום הם מגובשים ברצונם שלהם, רצון עצמאי העומד מכוחו שלו. בית המשפט מצא כי רצונם שלא להיקלע שוב למאבקים בין ההורים מהווה רצון אמיתי ואותנטי, וכי על אף שהישארותם בישראל צופנת קשיים לא מבוטלים הם בוחרים ומעדיפים אפשרות זו, תוך הכרת הקשיים. בית המשפט מצא כי רצון הילדים הובע באמירותיהם המפורשות, בהתנהגותם, ובבחירתם לא ליצור קשר עם האב במשך התקופה שבה שהו מחוץ לארה”ב.

  1. בית המשפט נתן דעתו לכך שאף אנשי יחידת הסיוע, שנפגשו עם כל ילד בנפרד, עם כולם יחדיו ועם האב, התרשמו שרצון הילדים להישאר בישראל, ומכך שהם חוששים מהאב ומהקושי בשיתוף פעולה במפגשם עמו.

כאמור, בית המשפט עצמו נפגש עם הקטינים, והתרשם באופן ישיר שמדובר בילדים בוגרים, שידעו לומר בבירור את רצונם, שהיה ברור, מפורש וגלוי.

בית המשפט מצא כי זכויותיהם של הקטינים תואמות את טובתם ואת ההגנה הקבועה בחוק אשר לרצונם, נוכח בגרותם.

עוד קבע בית המשפט כי אחריות האם למצב שנוצר תבוא לידי ביטוי בשמירת קשר תקין עם האב, בכל דרכי התקשורת הקיימות כיום.

בית המשפט הוסיף וחייב את האב לשאת בהוצאות משפט לאם בסך 40,000 ש”ח.

על פסק דינו זה של בית משפט קמא הגיש האב את ערעורו.

 

תמצית טענות המערער

  1. שגה בית המשפט בכך שייחס משמעות לפערי הזמן שבין העלמות המשיבה והקטינים לבין הגשת התביעה ע”י המערער. המערער טוען כי בפעולותיו בכל הקשור להגשת התביעה להחזרת הקטינים, לא היה מתום. מיד לאחר העלמות הקטינים פנה האב לרשויות המקומיות, ורק לאחר מיצוי ההליכים שם הגיש בקשה רשמית למחלקת המדינה ביום 24.7.14. בחודש נובמבר 2014 נודע לו, באמצעות מחלקת המדינה, כי הילדים נמצאים בישראל. האב ברר במשך מספר שבועות את זכאותו לקבלת ייצוג משפטי, ובדצמבר 2014 הגיש את תביעתו. האב זכאי לפעול על פי האמנה במשך 12 חודשים, ופעל תוך 6 חודשים. וממילא שגה בית משפט קמא כאשר זקף לחובתו של המערער השתהות, לכאורה, בהגשת התביעה.
  2. למשיבה, כמו גם לקטינים, לא הייתה מעולם זיקה לישראל או לעם היהודי, והגעתה לארץ נעשתה בלית ברירה אחר שהסתבר לה כי באירלנד, סקוטלנד והולנד אין לה ולקטינים כל מעמד חוקי, ורק בארץ יעמדו לה זכויות מכח חוק השבות והיותה יהודיה.
  3. בית משפט קמא התייחס בפסק דינו להתנהגות האב בלבד, תוך התעלמות מהתנהגות האם, ולא שקל באופן ממשי קביעות שנקבעו בהתייחס אליה, בבית המשפט האמריקאי ובחוות דעת המומחה. בית המשפט לא נתן את המשקל הראוי לכך שעסקינן באם שחשפה את הקטינים לבעלה, שהוכרז עבריין מין והורשע בפריצה ובאונס, למרות צווי הרחקה שהיו קיימים נגדו. כך גם התעלם בית המשפט בפסק דינו מחוות דעת של גורמים שליוו את התיק במשך שנים בארה”ב, אשר הבהירו באופן חד משמעי שהיא מערבת את הקטינים בסכסוך עם אביהם, מכניסה מילים לפיהם וגורמת להם לשקר בדבר התנהגות האב, ואף ניסתה להשפיע על גורמים שונים לשקר בדבר התנהלותו של האב. בית המשפט התעלם מפסקי דין והחלטות שניתנו בארה”ב ומקביעותיהם באשר לאם ולהתנהלותה.
  4. בית משפט קמא התעלם בפסק דינו מההשלכות העתידיות של ניתוק הקשר בין הקטינים לאב, ומכך שהמשיבה נוקטת בדרך של ניכור הורי קשה, שככל הנראה את תוצאותיו רואים באמירותיהם לפני המומחה ובית המשפט. בית המשפט לא נתן משקל ראוי למסקנות המומחה, ד”ר גוטליב, אשר ציין במפורש בחוות דעתו שהקטינים מדברים מפי האם ומזדהים עמה, ולכן, המשקל שיש לתת לרצונם נמוך בנסיבות העניין.
  5. מסקנת בית משפט קמא בפסק דינו, כי סכנה נשקפת לקטינים בחזרתם לארה”ב – שגויה. מספר אנשי מקצוע בארה”ב, ואף ד”ר גוטליב, סוברים כי למרות מיזגו החם והתנהלותו הבעייתית לעיתים של האב, והוא אינו מהווה סכנה או סיכון לקטינים, וממילא היה על בית משפט קמא לפסוק על החזרת הקטינים לארה”ב.
  6. לנוכח תכלית האמנה כ”עזרה ראשונה”, כיבוד ערכאות ובחינת שאלת טובת הילד במובן הרחב, יש להשיב את הילדים לארה”ב, ושאלת המשמורת תתברר שם. כן מבוק של לבטל את החיוב בהוצאות ולהשית את ההוצאות הניכרות של ההליך על האם.
  7. הפתרון שהציע המומחה, ד”ר גוטליב, אשר המליץ על החזרת הקטינים לארה”ב בשיתוף פעולה עם רשויות הרווחה, הינו פתרון מאוזן, השומט את היסוד לתחולת החריגים הנזכרים בס’ 13ב לחוק אמנת האג.

 

תמצית טענות המשיבה

  1. לטענת המשיבה, צדק בית משפט קמא בקביעתו כי התקיימו בנדון הן חריג הנזק הממשי והן חריג רצון הקטינים. עניין זה עולה במפורש מחוות דעתו של המומחה, אשר משום מה בחר, בסופו של דבר, לסטות במסקנות חוות הדעת מהעולה ממימצאיה. המומחה עצמו אישר את אופיו החריג של האב, את התקפות הזעם הקשות שלו, אף בפניו במהלך מפגש שבו מצופה שינסה להדגיש את הטוב שבו ולא את החריג, את הקשיים האמיתיים שחוו הקטינים בארה”ב, את העובדה שניתן להבין את רצונם להישאר בארץ כדי לההנות מהשקט שהדבר מעניק להם בחייהם הסוערים, את העובדה שרשויות הרווחה בארה”ב לא צלחו בטיפולם במשפחה, את העובדה שעסקינן בנערים המבוגרים מכפי גילם, העומדים על דעתם וניתן להבין מבחינה אובייקטיבית את רצונם שלא לחזור לארה”ב, וממילא לא ברור כיצד הגיע למסקנתו לנוכח הממצאים הנזכרים, הסותרים מסקנה זו.
  2. אין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא, אשר התרשם באופן ישיר מהקטינים עצמם, אמד את רצינותם, רצונם וחששותיהם, והשתכנע כי מדובר ברצון כן ועצמאי של קטינים בוגרים העומדים על דעתם.
  3. המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקש צירף, שלא כדין, לעיקרי הטיעון מטעמו, תצהירים אשר בית משפט קמא לא התיר את הגשתם, שכן אלו לא הוגשו אף לפני הערכאות בארה”ב.

 

דיון והכרעה

 

התשתית הנורמטיבית

  1. תכלית אמנת האג, אשר אומצה לחוק הישראלי כלשונה, היא להבטיח כי ילדים שהורחקו שלא כדין ממקום מגוריהם הרגיל למדינה אחרת יוחזרו לאלתר, ולמנוע ביעילות ובמהירות שינוי חד-צדדי של מצב קיים, על-ידי הורה אחד בפעולת חטיפה, תוך ניסיון לעשיית דין עצמית (בע”מ 2270/13 פלונית נ’ פלוני (2013); בע”מ 6390/13 – פלוני נ’ פלונית, (2013)). בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 3 לאמנה, מחויבת המדינה להורות על החזרתו המיידית של ילד שהורחק ממקום מגוריו הרגיל שלא כדין. הוראות האמנה קובעות דרך מהירה ליישומה. וחריגיה מעטים באופן יחסי, זאת כדי לחדד את התפיסה כי –

“ילד אינו חפץ, ואין לטלטלו ממקום למקום כדי לקבוע את מקום הדיון בזכויות הנוגעות לו. הילד הוא עצמו בעל זכות, וטובתו דורשת כי ההכרעה בזכויותיו תעשה במקום מגוריו הרגיל, ולא תהא מושפעת מפעולות של חטיפה” (ע”א 7206/93 גבאי נ’ גבאי, פ”ד נא(2), 241, 251-252 (1997)).

  1. בענייננו, אין מחלוקת כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 3 לאמנה, קרי: כי הקטינים הורחקו מארה”ב על-ידי אימם שלא כדין. השאלה היחידה הרלוונטית העומדת להכרעה היא אם מתקיימים החריגים המפורטים בסע’ 13 (ב) לחוק אמנת האג. האחד – חריג החשש לנזק ממשי לקטין, והאחר- חריג רצון הילד. ככל שיוכח קיומם של חריגים אלו, או אחד מהם, הרי ששאלת החזרתו של הקטין נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט.
  2. ההלכה הפסוקה קבעה כי יש לפרש את החריגים האמורים בצמצום, תוך מתן משקל מכריע לתכלית האמנה, שעניינה בהחזרת הקטין למקום מגוריו הרגיל, לצורך מניעת תופעת ה”חטיפה”. על כן, אי-החזרת הילד החטוף, במסגרת אחד החריגים לאמנה, שמורה למצבים נדירים וקיצוניים בלבד (בע”מ 672/06 אבו עראר נ’ רגוזו, פסקה 9(2006); להלן: עניין אבו עראר).
  3. סע’ 13 (ב) לחוק אמנת האג קובע, כאמור, שני חריגים אשר אינם תלויים זה בזה. נראה כי הכפפתם בסעיף אחד נובעת אך ורק מכך ששני חריגים אלו מכוונים את הזרקור לעניינו של הקטין. כידוע, עניין טובתו של הקטין אינו נבחן במסגרתה של האמנה, באופן הרגיל שבו הוא נבחן בעניין שבו מעורב הקטין, וזאת מתוך הנחה שפעולה זו תעשה, מטיבם של דברים, במקום מגוריו הרגיל, שהינו בהכרח מדינה החתומה אף היא על האמנה. חריגים אלו מתייחסים לטובתו של הקטין באופן מוקצן, או מהפן השלילי – רוצה לומר חשש לנזק ממשי שעלול להיגרם לקטין, בין בהיבט הפיזי, בין בהיבט הנפשי ובין בהעמדתו במצב שהינו בלתי נסבל מבחינתו, או מהפן החיובי – רצונו העצמאי של הקטין עצמו, רצון שהינו ברור, צלול וחד משמעי, החף מהשפעה של אחרים. רק בקיום של אחד משני חריגים אלו, ימצא בית המשפט לסטות ממסלולה הברור של האמנה, ויורה על הותרת הקטין בארץ, למרות מעשה החטיפה, ואף על פי שהדעת נותנת שעניינו של הקטין יכול להתברר במקום מגוריו הרגיל.

וביתר הרחבה –

 

החשש לנזק פיסי או פסיכולוגי לקטין או העמדתו במצב בלתי נסבל (להלן- חריג החשש הממשי)

  1. אשר לחריג החשש הממשי, נקבע בפסיקה כי הנטל הרובץ על הטוען לקיומו של חריג זה הינו מעל לספק סביר, שהוא נטל הוכחה כבד מאוד, הדומה לזה הנדרש בהליכים פליליים (וראו ש. מורן, הגירה וחטיפות ילדים, עמ’ 108). עוד נפסק כי “טובת הילד” הנשקלת במסגרת חריג זה היא צרה מזו הנשקלת בהליכים משמורת הרגילים, משום החשש שהרחבת יתר של החריג תרוקן מתוכן את תכליות האמנה (בע”מ 2270/13 הנ”ל). מתוך שכך נפסק, כדוגמה, כי גם אם ההורה העותר הינו אלכוהוליסט, נרקומן, חי מקצבת סעד ואינו יכול לטפל בילד בעצמו, אין בכך כשלעצמו ללמד על חשש לנזק ממשי לקטין.

עוד נקבע כי החריג דנן מתייחס לנזק שייגרם לקטין כתוצאה מהחזרה למדינה שממנה הורחק, ולא כתוצאה מחזרתו להורה שממנו נחטף, או מניתוקו מההורה החוטף (ראו: בש”א 1648/92 טורנה נ’ משולם,(1992)). עם זאת נציין כי פרשנות זו של החריג הינה כה נוקשה, עד שקשה לדמיין מקרה שבו ניתן יהא ליישמה. ככלות הכל, האם סביר הדבר שמדינה שחתמה על האמנה היא מדינה המסוכנת לקטין, אשר החזרתו אליה עלולה לגרום לו לנזק? מתוך שכך, הותירו בתי המשפט את הדלת פתוחה למקרים שבהם הבעייתיות בהורה העותר הינה כה גדולה, עד שעצם מסירתו של הקטין, ולו הזמנית, לידיו, יש בה כשלעצמה להביא לנזק הנדרש ע”פ החריג (ר’ ספרו של מורן עמ’ 109). כך, כדוגמה, בתמ”א (ב”ש) תלאור נ’ הפרנן (1993) נקבע כי נוכח העובדה שככל שיוחזר הקטין לארה”ב הוא יוחזר לידיה של אם המשתמשת בסמים, ואשר תנאי חייה בלתי נסבלים, הרי שנשקפת לו סכנה ברורה.

  1. עוד יש לתת את הדעת לאמירה, הנזכרת בפסקי דין רבים אשר בהם נבחן חריג הנזק הממשי, כי ברי שלכל קטין שנחטף על ידי אחד מהוריו ממקום מגוריו הרגיל צפוי נזק כתוצאה מעצם החטיפה, ועצם הניתוק והחזרה המהווים יחדיו טלטלה קשה לקטין, אך אינם מהווים את הנזק שאליו מכוונת האמנה. כך כותב מורן בספרו (עמ’ 115) –

״הנזקים הצפויים לילדים כתוצאה מהחזרה ומניתוקם מאחד ההורים הינם אותם נזקים שיש לכל ילד שהוריו נפרדו, והם גרים במדינות שונות. מדובר בתופעה ידועה ומצויה שיש להשלים עימה, ואין היא הנזק הנדרש ע״פ האמנה. הניתוק מהאב החוטף אינו מספיק, איפוא לבסס את הנזק, וגם אם ברור כי יתקיימו קשיים בשמירת הקשר בינו לבין ילדיו, לרבות בשל העמדתו לדין על מעשה החטיפה אם יחזור למקום המגורים …”

בדומה, בעניין לוקאץ׳ מצא בית המשפט כי נוכח בעיותיה הנפשיות של האם והציפיה כי לא תצליח להתגבר על הבעיתיות בקשריה עם הקטין, ככל שיוחזר אליה, נוכח הבעיות הפסיכולוגיות שנגרמו לקטין, כתוצאה ממפגש עם אמו בשילוב רצונו שלא לחזור, מצדיקים את הותרתו בארץ (תמ”א (תמ”א (ת”א) 2637/91 לוקאץ נ’ לוקאץ (1991).

 

רצון הקטין – קיצורה של הלכה

  1. כדי שתתקבל הטענה שיש למנוע השבת ילד חטוף בשל סירובו לחזור לארץ המוצא, יש צורך בהוכחת קיומם של שלושה תנאים מצטברים והם – גיל ורמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את דעותיו והשקפותיו; גיבוש רצון עצמאי לאי החזרתו לארץ מושבו; וקיום התנגדות דומיננטית וחזקה ביותר לעצם החזרה (בע”מ 672/06 תאופיק אבו עראר נ’ פאולה רגוזו, (2006)).
  2. בעניין גיל הקטין, הובהר בפרשת עדן (ע”א6056/93 עדן נ’ עדן (1993)) כי אין גיל מינימום שמתחתיו יחשב הילד כלא בוגר מספיק, כדי שהשקפותיו יובאו בחשבון, אלא שהשאלה אם הילד הגיע בגילו לרמת בגרות מספיקה נתונה לשקול דעתו של בית המשפט, על פי התרשמותו מן הילד (ע”א6056/93, בג”ץ 6860/93 – פלונית נ’ אלמוני פ”ד נא(4), 197; וכן ר’- תמ”ש(חיפה) 6591/97 – א’ ב’ נ’ י’ ב’ (2003);תמ”ש (חיפה) 15150/06 – פלוני נ’ פלונית (2006);ע”מ (חי’) 128/99 ד.ש נ’ ד.ש (1991)). כך, כדוגמה, בפס”ד מ”א (ת”א) 2637/91 לוקאץ נ’ לוקאץ (1991) קבע כבוד השופט פורת, כי יש להתחשב ברצון ילד בן 9 שהינו נבון ובוגר, ולקבל את רצונו שלא להחזירו למדינה שממנה הורחק. בבע”מ 10480/05 פלונית נ’ פלוני (2005) הבהיר כב’ השופט א’ רובינשטיין כי יש מקום לשמוע דעתו של בן 10, בבע”מ (ת”א) 3/98 ב’ נ’ ב’ (1998) מצאה כב’ השופטת ס’ רוטלוי כי יש מקום לשמוע דעתו של בן 11, ובע”א 740/87 פלונית נ’ אלמוני,(1987) מביא כב’ השופט מ’ בייסקי את מאמרו של פרופ’ א,חי שאקי “עיון מחדש בטיבה של זכות ההורים למשמורת ילדיהם הקטינים”, עיוני משפט ט’ 59, 79, שבו מדובר על כך שמגיל 10 ואילך ניתן לזהות רצון ילד “המובע בצורה צלולה ואינו נראה על פניו קאפריוזי או מעושה” – עם טובתו האמיתית.

בנדון עסקינן בקטינים בגילאי 15.5-11, אשר כפי העולה מפסקי הדין הם בגיל שבו יש להתחשב בדעתם, בוודאי כאשר התרשם בית המשפט כי הם בעלי בגרות נפשית ונבונים דיים להביעה באופן ברור.

  1. אשר לתנאי השני של גיבוש רצון עצמאי של הילד שלא לחזור למקום מגוריו הרגיל, כאן על בית המשפט לתת דעתו לחשש שההורה החוטף ובני משפחתו המורחבת עלולים להסית את הקטין להביע התנגדות לחזרתו, ולבחון היטב האומנם מדובר ב”רצון טהור” שלא הוכתם ברצונו של ההורה החוטף או מי מטעמו (ע”א 672/06הנ”ל).
  2. חשיבות רבה ראתה הפסיקה בהוכחת המרכיב השלישי, היינו – קיומו של רצון בעל עוצמה משמעותית, הנשען על נימוקים כבדי משקל. יש, אפוא, צורך בהוכחת סירובו החד משמעי של הקטין להשבה, ואין די בקיום העדפה בלבד של הקטין להישאר אצל ההורה החוטף (תמ״א (ת״א) 2637/91), ובהוכחת הסירוב להתייחס לעצם החזרה ולא לזהות ההורה המשמורן(תמ״ש (ר״ג) 89340/97 ב׳ נ׳ ב׳ (ט.פ)). על הסירוב להיות מנומק באופן ענייני, בנימוקים בעלי משקל משמעותי, יציבים וסבירים (בע״מ 672/06 הנ״ל; תמ״א (ת״א) 5382/92 איסק נ׳ איסק (ט.פ)), וכן עליו להיות תואם את טובת הקטין באופן אובייקטיבי. כך גם יש להוכיח נזק משמעותי, שעלול להיגרם לקטין כתוצאה מהמרת רצונו (תמ״א(ת״א)2467/95 אוסלרנה נ׳ אוסלרנה(1995); ע״מ
    (ת״א) 3/98 ב׳ נ׳ ב׳ דינים מחוזי ל״ב (2) 578).

 

האם הוכחו חריגי הנזק הממשי ורצון הקטין בעניין דנן?

  1. בית משפט קמא מצא כי על אף שעל דרך הכלל כל אחד מהחריגים הנזכרים
    עומד בפני עצמו, הרי שבנדון דווקא שילובם של השניים הוא זה המביא להצדקת אי
    החזרת הקטינים למקום מגוריהם הרגיל, בא זה ומשלים את זה ויחדיו נוצרת המסה
    המטה את כפות המאזניים לטובת אי החזרתם של הקטינים לידי אביהם.

בית המשפט מצא כי הצטברו די ראיות, אשר יש בהן להקים חשש לנזק ממשי שעלול להיגרם מהחזרתם לארה״ב, וכי המפגש המחודש עם אביהם עלול להשימם במצב בלתי נסבל מבחינתם. מכל מקום, גם אם חשש זה אינו מספיק כשלעצמו כדי למנוע את החזרתם של הקטינים לארה״ב, הרי שמעת שחוברים לו רצון הקטינים הברור, החד והמנומק, שלא לשוב לארה״ב, הרי שיחדיו מצטרפים הדברים כדי להצדיק את שלילת החזרתם לארה״ב.

 

אנו סבורים כי צדק בית משפט קמא במסקנתו, ולהלן נימוקינו –

  1. לצורך בחינת סוגיית חריג הנזק הממשי מקובל כי על דרך הכלל ימנה בית המשפט מומחה לבחינתה. אומנם בית המשפט אינו כבול לחוות הדעת, והוא רשאי לדחות מסקנותיה, ככל שסבר, כדוגמה, שהמומחה לא התחשב בפרשנות המקובלת בפסיקה להוראות החריג, או אם נתן דעתו לנזקים שאינם רלוונטיים ע״פ האמנה.

תפקידו ומעמדו של מומחה, כמסייע לבית המשפט בהכרעתו, בדרך של הצגת הנתונים הרלוונטים למחלוקת המשפטית בתחום שבו נדרשת מומחיותו, הודגשו לא אחת בפסיקת בית המשפט בעניינים כלליים, וביתר תוקף בעניינו של קטין. הובהר כי חוות דעת המומחה משמשת כאלומת אור לפני ביהמ”ש, המאירה שטחים אשר מעצם טיבם וטבעם אינם מצויים בתחומי התמחותו וידיעתו הרגילים. כך, בע”א 3056/99 שטרן נ’ המרכז הרפואי ע”ש חיים שיבא, (1991), צוין כי תפקידו של המומחה –

“…להעמיד לפני בית-המשפט את הידע, הנתונים והעובדות בתחום שבו נדרשת מומחיות על-מנת לסייע לבית-המשפט בגיבושה של המסקנה המשפטית הנכונה”.

מתוך שכך נקבע כי בית המשפט יאמץ על דרך הכלל את המסקנות שאליהן הגיע המומחה מטעמו, אלא אם כן הייתה סיבה ממשית לדחייתן או להסתייגות מהן. ובלשונו של ביהמ”ש בעניין יצחק ניימן –

“משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן” (ע”א 293/88 חב’ יצחק ניימן להשכרה בע”מ נ’ רבי [פורסם בנבו]).

וכגון דא מצאנו אף בדבריה של כב’ השופטת ע’ ארבל בעניין בע”א 27/06 פלוני נ’ פלוני (2006) –

“משהוגשה לבית המשפט חוות דעת מומחה שמונה על ידו, מה משקל יראה לתת לחוות הדעת ולהמלצת המומחים? בפסיקת בית משפט זה מקובל כי ככלל יאמץ בית המשפט את המלצת המומחים שמונו על ידו…אלא אם כן קיימים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי, המצדיקים סטיה מאותה המלצה” (וראו עוד בעניין זה – בע”א 9358/04 פלונית נ’ פלוני, (2005);רע”א 4575/00 פלונית נ’ אלמוני, (2001) ורבים אחרים).

  1. בצד האמור לעיל, הובהר בפסיקה כי על אף שהנסיבות והעילות שבהן יתערב ביהמ”ש בחוות דעת המומחה מטעמו הן מצומצמות בעיקרן, אין ביהמ”ש משמש חותמת גומי לקביעות המומחה, ואין שיקול דעתו של המומחה מחליף ומאיין את אומד דעתו של ביהמ”ש (ע”א974/91 עמיד, חברה קבלנית לבנין בע”מ נ’ הוועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה, (1997); ע”א 2160/90 רז נ’ לאץ,(1993); רע”א 5144/05 יפה נוף תחבורה, תשתיות ובנייה בע”מ נ’ רשות שדות התעופה (2006); תמ”ש (ב”ש) 17661/04 ט.מ נ’ ט.נ (2006).

וכפי שסיכמה את הדברים כב’ השופטת ע’ ערבל בע”מ 27/06 הנ”ל :

lawdata – דטהחוק״יחד עם זאת, הגם שככלל, מטבע הדברים, יינתן במסגרת הבחינה השיפוטית משקל רב ביותר לעמדתם של מומחים מקצועיים, הרי ההכרעה השיפוטית מתחת ידו של השופט היא יוצאת, לא מתחת ידו של המומחה המקצועי. כבכל תחום בו מתבקשת קבלת חוות דעת מומחה, אין בית המשפט משמש ״חותמת גומי״ לעמדת המומחה המקצועי, אין הוא רואה בה עובדה מוגמרת אלא המלצה אשר ככלל יש ליתן לה משקל רב ביותר, אך לא מכריע. האחריות בקבלת ההכרעה מוטלת אפוא כולה על כתפי בית המשפט ואין הוא חולק בנטל האחריות עם כל מומחה או מומחים מקצועיים, יהיו אלה רבים ככל שיהיו. לפיכך, משהונחה בפני בית המשפט חוות דעת מומחה, וגם אם תהא זו נחרצת, ברורה וחד משמעית, אין בית המשפט פטור מהפעלת שיקול דעת שיפוטי עצמאי בגיבוש הכרעתו. ״ (עוד על מינוי מומחה בבית המשפט לענייני משפחה ראה סיפרם של המלומדים ש. שוחט וד. שאווה, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה, תש״ע- 2009, עמי 291-292, והפסיקה הרבה המובאת שם).

 

  1. בנדון, נראה כי המומחה, ד״ר גוטליב, נשף לא אחת קר וחם באותו הבל פה.  בצד מסקנתו הדוחה את החשש לנזק ממשי שעלול להיגרם לקטינים כתוצאה מהחזרתם לארה״ב. הוא חוזר ומציין את מסוכנותו הלכאורית של האב, התנהגותו הבלתי צפויה, התפרצויותיו וזעמו כאשר הדברים אינם נראים בעיניו, התנהלותו התמוהה והקיצונית בעת שיחתו עם המומחה עצמו, יחסו הנוקשה והמבזה בעת המפגשים המשותפים עם הקטינים, אי הצלחת רשויות הרווחה בארה״ב להתמודד עם המשפחה ועם קשייה, הקושי והלחץ הנפשיים שבהם מצויים הקטינים בעת שהם עם אביהם, ואשר בהם הם עלולים להימצא עם החזרתם לארה״ב, ועוד.

ונביא מהדברים על מנת לסבר את האוזן –

  1. כבר בחילופי הדברים הראשוניים של המומחה עם האב מתגלה למומחה אופיו הקשה –

״עם קבלת המינוי האם יצרה איתי קשר וקבעה פגישה ראשונה איתי ליום המחרת. האב אשר אותה עת שהה בחו״ל יצר איתי קשר טלפוני, בשיחה הקצרה הוא נשמע תוקפני מאוד. הוא הביע חוסר אמון מוחלט במערכת בארץ והביע דאגה עמוקה מכך שבנו, אי , מבקש, לדבריו להיות לוחם נגד ״דעאש״. הייתה תחושה ראשונית כי קשה לאב להפריד בין כעס, יתכן הלגיטימי, נגד ההתנהלות של הדברים לבין התפקיד שלי בתור אי שזה עתה נכנס לתמונה, בין היתר בהסכמתו״ (עמ’ 6 לחוות הדעת)

המומחה עיין בתיעוד הרב שהוגש לערכאות בארה”ב, בין השאר מציין המומחה כי מחוות דעתה של ד”ר מילר, מיום 4.10.10, עולה כי הילדים חשופים לכעסים, השפלות והתפרצויות של האב, כאשר מנגד לא דווח על התנהגות כזו מצד האם, וכי דיווחי הילדים עולים בקנה אחד עם התנהלות האב בבית המשפט ומול מערכות החוק. גם ד”ר מילר תמהה בינה לבין עצמה, כשם ד”ר גוטליב הביע תמיהתו בעניין זה כפי שיפורט בהמשך, אם זו התנהלותו של האב בנוכחות בית המשפט, עורך דינו, מאבטח בית המשפט ואחרים, כיצד הוא מתנהל בחדרי חדרים עם ילדיו כאשר אין עליו את הפיקוח האמור … (שם, עמ’ 6).

ד”ר מילר מציינת כי הילדים מדברים בצורה עניינית ואמינה, וכי לא היה כל ניסיון להסית אותם כנגד האב (שם, עמי 6-7).

אומנם ד״ר מילר מציינת בדבריה כי הילדים אוהבים את שני הוריהם, ואולם, בנשימה אחת, היא מציינת כי הקטינים דיווחו על רגשות של פחד, בעקבות מעשים שעשה האב, כי ההתרשמות היא שהם לא הונחו על ידי אחר בדבריהם, וכי תחושתם אמיתית – הם כואבים, כועסים ומרגישים שמתנהגים אליהם בחוסר כבוד (שם, עמ’ 7).

בדומה, משיחתו של ד”ר גוטליב, עם עובדת במעון לנשים מוכות שבו שהתה המשיבה, עולה כי עסקינן, להתרשמותה של עובדת המעון, ב”מקרה קשה בו האם פחדה לעצמה ולילדים”, וכי “קיימת תחושה שהמערכת לא עבדה ושלא הייתה הענות מספקת של מערכת החוק והרווחה”. עוד היא טוענת כי ראתה את הילדים ברחוב עת שהו אצל האב והתרשמה מהזנחה פיזית ומילדים שאינם מסודרים ונקיים.

המומחה מציין בחוות דעתו את הדברים הבאים –

“בתשובה לשאלתי האם יש פה חשש חמור לנזק? היא השיבה בחיוב ואמדה כי הילדים הוחזרו למשמורת משותפת בגלל שהאב מאיים לתבוע את כולם ולכן גם שירותי הרווחה נסוגים״, וכן הוסיפה וציינה

“אני לא מדגישה שהילדים בטוחים איפה שהם בAPPLE VALLY ״ (עמ’ 8 לחוות הדעת).

  1. אכן המומחה שוחח גם אם גורמים נוספים, דוגמת ד״ד קריסטנה רוברטס אשר מונתה ע״י בית המשפט לשמש כPECIAL MASTER (מפקח מיוחד) בעניינם של הקטינים (ואשר תפקידה הופסק בשלב מסוים מסיבות לא ברורות, כאשר המפקח הקודם לה מצא את מותו עת נפל בחדר מדרגות …) וכן עם ד״ר רוג’ר מורגן אשר טיפל באב, כאשר שני אלו סברו כי האב אינו מהווה סכנה לקטינים, וכי הקטינים מושפעים באופן משמעותי מאימם. ואולם שני אלו לא נפגשו באופן מסודר עם הקטינים ולא שמעו מפיהם את עמדותיהם (אומנם מחקירת ד״ר גוטליב עולה כי ד״ר רוברטס ראתה את הקטינים פעם או פעמיים, אך נראה כי לא מדובר בפגישות מסודרות, שנועדו לעמוד על דעתם ורצונם, וכי את עיקר המידע על הקטינים קיבלה מאחדים (ר’ פר’ הדיון עמ’ 53, ש’ 15-14).

גם בעת מפגשיו האישיים של המומחה עם האב עצמו התרשמותו ממנו הייתה קשה –

“…עוד בשיחה הראשונית אותה קיימתי איתו בטלפון הוא הפגין עוינות קשה כלפי אנשי המקצוע השונים אשר היו מעורבים במשפחה, מערכת המשפט בארה”ב, מערכת אכיפת החוק בארה”ב ובארץ והגב’ נ’. היו מספר נקודות במהלך הבדיקה בהן הוא הפנה את הכעסים שלו אלי באמצעות דיבור מאוד בוטה … לעיתים היו למר נ’ התפרצויות זעם קטנות וקצרות … אכן היו מספר נקודות במהלך הבדיקה בהן מר נ’ מאוד התרגש – דבר אשר מצא לעצמו ביטוי בהרמת הקול, בניבול הפה, ברעד בגוף ובתנועות מגונות …” (עמ’ 9-10)

עוד מציין המומחה כי האב –

“הודה כי הוא מחזיק ברובה 22 קליבר על פי חוק וכן במלאי של תחמושת, אולם הוא אמר כי למיטב ידיעתו הילדים מעולם לא ראו את הרובה כי אם את התחמושת, ניסיתי לברר איתו באיזה סוג רובה הוא מחזיק על מנת שיהיה ניתן לבדוק עם הילדים אם אכן ראו את הרובה, אולם הוא סירב לספק מידע זה” (עמ’ 10)

וכן –

“ככלל הגישה שלו מאוד אגרסיבית וכי הוא מאיים בהגשת תביעות נגד כל מיני גורמים הקשורים בסיפור”

 

עוד מבהיר המומחה –

 

“מר נ’ אומר בצורה מפורשת כי הוא רוצה כי הגב’ נ’ תיכנס לבית הסוהר. יצוין כי את הדברים האלו הוא אמר לאוזניהם של הילדים וזאת ללא שהוא מבין כי אין בדברים האלו בכדי להרגיע את הרוחות, להרגיע את הילדים או לקרב את הילדים אליו … הוא הפגין חוסר יכולת לבחון את ההתנהלות בצורה אובייקטיבית, אין הוא מסוגל להבין איך ההתנהלות שלו גורמת אי נוחות לילדים” (עמ’ 11 לחוה”ד).

 

  1. אשר לתפיסת הקטינים את אביהם וחששותיהם ממנו מציין המומחה, בין השאר, את הדברים הבאים –

הבן, א’, סבור כי האב מבקש להפקיע אותו ואת אחיו מידי אימם והוא מאוד חושש מכך, לטענתו האב אמר לו דברים אלו עובר לנסיעתם לארץ (עמ’ 17 לחווה”ד).

בתשובה לשאלת המומחה האם הוא מאמין שאביו רוצה להרוג אותו ואת אחיו השיב –

“אני מאמין כי הוא מאיים עלינו … אני לא יודע, הוא לא יציב, יתכן והוא היה עושה זאת” (עמ’ 18 לחווה”ד).

ובתשובה לשאלות המומחה מה מנע ממנו לעשות זאת השיב – “זה שעזבנו” (שם, שם). זאת ועוד, א’ הבהיר למומחה כי האב איים עליו ברובה לכתוב מכתב לפיו האם אילצה אותו לדבר כנגדו, וכן הוא טוען כי האב נופף ברובה קליבר 22 וכיון אותו כנגדו וכנגד אחיו.

גם הקטין ז’ ציין כי אביו הצמיד לגבו את הרובה שלו, אך אינו יודע אם הרובה היה טעון. הבן ז’ אף הוסיף וסיפר למומחה כי האב –

“השתולל ורצה כי נלמד לימודי הדת הקתולית לפני הבר מצווה … היו חמישה בורות בחצר הקדמית של הבית והוא אמר כי הוא יהרוג אותנו ויקבור אותנו … היו חמישה בורות נוספים במדבר”

ז’ הבהיר כי לא שמע את האיום האחרון מאביו ישירות, אלא אמו סיפרה להם כי האב שלח לה אי מייל עם האיום, ואז הוא ואחיו סיפרו לה על הבורות שראו בחצר ביתו של האב.

  1. הבת א’, הקטנה שבילדים, הייתה כבת שנתיים עת התגרשו הוריה, ונראה כי דווקא סירובה שלה לכל קשר עם אביה הוא נחרץ ביותר. היא סיפרה למומחה כי היא ואחיה אינם יוצרים קשר עם אביהם “כי אנחנו לא רוצים שיהיה לנו איתו כל קשר” (עמ’ 16 לחווה”ד), וכן סיפרה כי האב היה מרבה לאיים עליהם “הוא היה צועק בפנים שלנו ואחז בנו בזרועות ומטלטל אותנו”, וכי “הוא נהג לעשות זאת פעמים רבות”.

גם המומחה עצמו, על אף שהוא מגיע בסופו של דבר למסקנה כי האב אינו מסוכן לקטינים וכי חזרתם לארה”ב לא תעמידם בחשש לנזק פיזי או נפשי ממשי, מודה למעשה כי הדבר אינו נקי מספקות כלל וכלל. כך, על דברי הקטינים בעניין חששותיהם מהאב, הבהיר המומחה בחקירתו –

“חלק מהדברים שהם אמרו עליו מצאו לעצמם ביטוי באינטרקציה שלו איתם בקליניקה; דיבור בצורה גסה לחץ לא פיזי פסיכולוגי שהוא הפעיל עליהם, הכפשות קשות של האם לאוזני הילדים. את הדברים האלה גם ראיתי” (עמ’ 50 שורה 4-2 לפר’).

בדומה כאשר נישאל לגבי החששות שהעלה הבן, א’, לפני יחידת הסיוע השיב המומחה –

“ש. אני מפנה כרגע למה שהבן, א’, אמר בפני יחידת הסיוע, לפיו יש לו חשש מהתנהגות בלתי צפויה של האב.

ת. נכון.

ש. אתה יכול לאשר מהמפגש, האינטרקציה, שהיה חשש שכזה?

ת. קודם כל גם דברים שהוא אמר בפני. לגבי האינטרקציה אמרתי שהאינטרקציה הייתה לטעמי בעייתית מאוד, גם בעייתית מאוד בכך שציינתי שהאב דיבר עם הילדים בצורה קשה וחקר אותם כחוקר עו”ד עד עוין ולדעתי זה לא היה במקום והיה מפתיע. כמו שכתבתי, במצב כזה אני מצפה שמישהו יבוא עם ההתנהגות הכי טובה, שייצג אותו יותר טוב ממה שהוא באמת. זה לא היה המצב.

ש. תתאר לי מה זה מתנהג איתם בצורה קשה ?

ת. הוא לחץ להם, חקר אותם, השמיץ את האם …

ש. אמרת שאתה יכול להזדהות עם הפחד של הילדים מאביהם. ממה הם אמורים לפחד.

ת. מהתפרצויות הכעס והצעקות, הדיבור הקשה …” (עמ’ 54-53 לפר’)

  1. המומחה גם נשאל לגבי דברי הקטינים בעניין הרובה המצוי בידי האב, ואישר כי גם א’ וגם זאק דיברו על הרובה ואיומיו של האב כלפיהם בנשק, בשיחה נפרדת עמו.

בכל הכבוד, קשה לעלות על הדעת מצב ברור יותר לקיומו של חשש פיזי מהשבת הקטינים למקום מגוריהם בעיירה בקליפורניה, כאשר שם ממתין להם אביהם עם רובה ותחמושת, רובה שלכאורה, למצער על פי טענת הקטינים שלא נשללה, הוא איים עליהם באמצעותו. דומה כי זהו בדיוק המקרה לו כיוון מכונן האמנה, כאשר דיבר על חשש לנזק פיזי לקטין, או העמדתו במצב בלתי מתקבל על דעת בעת החזרתו למקום מגוריו הרגיל.

אומנם המומחה מתייחס לסוגיה זו ומבהיר בחקירתו –

“קודם כל אני לא בטוח שבאמת היה איום בנשק. שנית אולי ניתן לפתור את הבעיה הזאת אם יסכים שלא יהיה נשק” (עמ’ 56 שורה 21)

אנו סבורים כי תשובתו של המומחה בעניין זה אינה סבירה. לא מצאנו מתוך עיון בתיעוד שהוצג לנו והנוגע להליכים בארה”ב כי עניין האיום בנשק נבדק עד תומו.

  1. אך יותר מכך, בפסק הדין של בית המשפט לערעורים בקליפורניה מיום 7.10.13 מצא בית המשפט, באופן ברור, כי התנהלותו של האב מהווה סכנה פיזית לילדיו. כך פורטו בפסק הדין מספר מקרים של אלימות פיזית מצד האב כלפי הילדים, וכי יש תסקירים רבים המציינים שהאב לחץ על צווארו של ז’ בהזדמנויות רבות, תוך שהוא גורם לו לעיתים לכאב וקושי לנשום או לדבר. הוא גם שם את ידיו מסביב לצווארו של א’ כדי למושכו, דחף את א’ בחזהו, הטיח את ז’ לרצפה ודחף אותו לתוך ארונות ולמקרר. כך תואר בפסק הדין מקרה שבו, לטענת ז’, אביו גלגל אותו בתוך שטיח עד שכמעט נחנק.

כך הבהיר בית המשפט –

“…However, we review Father’s actions, as the court viewed them, together with evidence of Father’s history of unpredictable anger and his verbal and emotional abuse of the children. The record is eplete with reports of Father frequently screaming and elling angrily at the children, cursing, and calling them derogatory names, such as “stupid” “idiots” “rotten children” “retarded” “fucking b itch” and “son of a bitch”. Social workers reported that Father has ” demonstrated anger, hostility, bitterness, and a vehement disregard for the emotional wellbeing of the children” Dr Martin stated that Father’s”repeat episodes of aggression are out of proportion to the stressors” and may indicate ‘Intermittent Explosive Disorder ‘. Moreover, social workers noted that Father’s “unpredictable and unstable behavior appears to be escalating in frequency and magnitude … “(p. 18)

 

ולסוף חותם בית המשפט וקובע באופן חד משמעי –

“When all these circumstances are considered there is sufficient evidence to support the finding that there was a substantial risk of physical harm” (p. 19).

יותר מכך, בית המשפט לערעורים בקליפורניה אף אישר וקבע כי עלול להיגרם לקטינים סיכון פיזי, או פגיעה בבריאותם, בשל תנאי ההיגיינה בביתו של האב. בית המשפט שמע עדויות על בית השורץ מקקים וחרקים אחרים, אשר אין בו “חלל נקי עבור הקטינים”, וקבע כי –

 

“Based on such evidence the court could reasonably conclude that the home as described was extremely unsanitary and posed a substantial risk of physical harm or illness to the children…notwithstanding Father’s efforts to clean the house, the court could reasonably conclude that without juvenile court jurisdiction to protect the children the house would return to its unsanitary state. We therefore conclude the evidence is sufficient to support count b-3”.

וכן –

“The evidence that supports the court’s true findings of counts B-2 and B-3, discussed above, also constituts substantial evidence to support the court’s removal decision. Specifically, the evidence of Father’s physical aggression towards the children, together with the evidence of his increasing hostility and his denials that there is any problem with the way he treats the children, is sufficient to support the court’s finding that there is a substantial danger to the children’s physical health, safety, protection, or physical or emotional well-being if they were returned to Father’s home. Although the children were never seriously injured by Father, the court could reasonably conclude that there was a substantial danger of physical harm.”(p. 33).

ודוק, למרות שבשלב מסויים הסתיימה תקופת האומנה והקטינים הוחזרו להוריהם, הודה ב”כ המערער כי לא ניתנה כל החלטה, לאחר פסק הדין הנזכר, המבטלת את הקביעות הנזכרות לעניין מסוכנותו של האב (ראו פר’ הדיון מיום 18.3.15 עמ’ 3, ש’ 11).

  1. נראה כי המומחה לא נתן לקביעות אלו של בית המשפט האמריקני את המשקל הראוי, הקביעות הנזכרות מאוששות את טענות הקטינים כנגד מעשי אביהם, ולא ניתן לטעון כטענת האב כי אלו לא הוכחו. אין ספק כי יש בקביעות אלו, של בית המשפט לערעורים בקליפורניה, כדי ללמד על חשש ממשי לנזק שעלול להיגרם לקטינים, ככל שיחזרו לארה”ב ולאותו מקום גידול בו גדלו עם אביהם, וזאת יש לומר עם כל הצער שבדבר.
  2. אך, יותר מכך, גם אם יאמר האומר כי חשש זה אינו עולה, מסיבה זו או אחרת, כדי חשש הנזק הממשי נושא האמנה, הרי ברי ר שיש בדברים המפורטים לעיל כדי לאושש, לנמק ולהסביר את רצונם של הקטינים להישאר בארץ ולא לחזור לעמק התפוח.

נוכח הקביעות החד משמעיות של בית המשפט האמריקני. ברור כעת שעסקינן ברצון אשר יש לו וו של ממש להתלות עליו. לא מתוך לחצה של האם מכריזים הקטינים כי אין רצונם לחזור לארה”ב, אלא מתוך רצונם הברור שלהם. עסקינן ברצון של קטינים בוגרים, כולם כאחד – בוגרים על פי גילם ובוגרים בדעתם, על כך לא חולק אף המומחה.

מטבעם של דברים, המשיבה מעוניינת כי ישארו עמה בארץ, הרי לצורך כך עשתה את המעשה שעשתה, וברי כי מעשה זה של האם וגם השפעתה של האם על הקטינים מעצם העובדה שהם מצויים ברשותה ותחת השגחתה, יש להם את חלקם שלהם בטוויית רצונם של הקטינים, ואולם אם אנו בוחנים בעין אובייקטיבית, ככל שהדבר ניתן, מנין צמח אותו רצון ומהי הורתו, דומה כי פשוט וברור בנדון כי מקום גידולו במצע שיצר האב בהתנהגותו כלפיהם. לא יכולה להיות מחלוקת כי הקטינים מבקשים להימנע מאותם יחסים מעוותים עם האב, אשר הטילו לשיכמם משא נפשי לא קל. האיומים, התפרצויות הזעם, הפגיעה הפיזית שאוששה בפסק דינו של בית המשפט לערעורים בקליפורניה, תנאי המגורים הירודים אצל האב, כל אלו יש בהם די כדי לגבש את רצון הקטינים שלא לשוב לאותה מערכת חיים לחוצה שחוו לצידו של אביהם. אפילו מוצאים הקטינים תמיכה לעמדה זו אצל אימם, הרי שעלינו להבחין מהו העיקר ומהו הטפל, ודומה כי בנדון רצונם האמיתי של הקטינים הוא עיקר והשפעת האם טפלה ונספחת לו.

  1. מסקנתנו זו מקבלת את אישושה הן בממצאיו של המומחה עצמו בחוות דעתו, הן מהעולה מדברי הקטינים לפני יחידת הסיוע, והן מהתרשמותו הישירה של בית משפט קמא מפגישתו עם הקטינים.

נרחיב ונבהיר הדברים –

  1. המומחה בחוות דעתו אישר כי הקטינים כולם רוצים להישאר בישראל ומסרבים לחזור לארה”ב.

“מדובר בשלושה ילדים בוגרים ביחס לגילם. מדובר בילדים טובים אשר יוצרים קשר טוב ומדברים בצורה עניינית ובמידה רבה שקולה. הם אומנם אומרים כי ברצונם להישאר בארץ וכי הם נקלטו לכאן בצורה טובה וחיובית – דבר אשר איני מטיל בו ספק …”

ובהמשך –

“אין כל ספק כי עבור הילדים, בחיים בארץ מקנים להם מידה לא מבוטלת של שקט ובכך מיטיבים עימם. אין הם צריכים להתמודד ביומיום עם המאבק המטורף של ההורים ואין הם חשופים כל שני וחמישי לתלונות, טענות ותביעות. אין הם אומרים את זה אולם לדעתי, בשביל זה יהיה להם טוב להישאר בארץ” (עמ’ 25 לחוות הדעת).

ועוד מוסיף המומחה עניין אשר יש בו לאושש את היותו של רצון הקטינים רצון עצמאי ומנומק –

“עלי לציין כי הנני בהחלט מבין לליבם של הילדים והנני בהחלט לאשר ולאושש את התחושה הזאת שלהם, היות ובמהלך הפגישות שלי עם האב והילדים האב הוכיח פעם אחר פעם כי אכן הוא מתנהג עם הילדים בדיוק בדרך עליה הם מתלוננים וכי לפעמים הוא אף עושה זאת בכוונה מתוך מחשבה כי זה הדבר הנכון לעשות על מנת להשיג את המטרות שלו” (עמ’ 24 לחוות הדעת).

 

וכך אף חזר והבהיר המומחה בחקירתו –

“… ת. הם אמרו שהם לא רוצים לחזור לארה”ב …” (עמ’ 60 ש’
1)

“… ת. אנחנו מדברים על ז’. למעשה הוא אומר שאם ינסו להחזירו לארה”ב, הוא לא יעלה על המטוס ויצטרכו לשים אותו באזיקים וכשיגיע לשם הוא יברח לשכן …

ש. בן כמה ז’, הוא בן 14 בקירוב. האם גם א’ אמר דברים דומים?

ת. כן.

ש. וגם א’ליר אני רואה שכתבת שהיא אמרה שתיאבק בזה שהיא תישאר בארץ, נכון?

ת. כן, למרות שהיא מבינה שהיא לא יכולה להיאבק” (עמ’ 61, ש’ 11-5).

  1. ודוק, העובדה שרצונם של הקטינים שלא לחזור לארה”ב ניזון גם מהעובדה שכאן “יש להם שקט מהמריבות הבלתי פוסקות של הוריהם”, אין בה כשלעצמה לפגום בחשיבותו ובמעמדו של רצון זה. היפוכם של דברים – כאשר עסקינן בילד בוגר העומד על כך שאינו רוצה לחזור למקום מגוריו הרגיל, כי שם הוא מוטרד ממריבות הוריו וכאן חייו רגועים יותר, אין בכך לפגוע בבשלותו של רצון זה או לזהמו. לפיכך אין גם בקביעתו של המומחה –

“אין בכך כדי לקבוע כי התנאים להם חשופים הילדים בארה”ב אינם קשים. הם קשים ביותר וכך גם אומרים כל הגורמים, אולם מדבריהם ניתן בהחלט להבין כי חלק מהקושי נובע גם מהאינטרקציה יוצאת הדופן בבעייתיות שלהם של שני ההורים ולא רק ממצבו של האב” –

כדי להפחית בעוצמתו של הרצון, שכן תהא הורתו של רצון הקטינים אשר תהא, ויהיו נימוקיה אשר יהיו, כל עוד לא עסקינן ברצון שהינו רצון שנכבש ונכפה עליהם על ידי אחר, אלא רצון עצמאי, יציב ומנומק, די לנו בכך, ואין זה משנה אם רצונם נובע מרצון להימנע מחזרה לעימותים הבלתי פוסקים של הוריהם או מנימוק אחר.

זאת ועוד רצונם הנזכר של הקטינים הובע על ידם אף לפני עובדי יחידת הסיוע, כאשר הקטינים הבהירו כי ההחלטה לעזוב את קליפורניה ולהגיע לישראל נעשתה בשיתוף מלא עימם (וראו דיווח יחידת הסיוע מיום 18.12.14).

ועוד, רצון הקטינים הובע והושמע על ידם אף לפני שכניהם ואנשים הקרובים להם בארץ. המשיבה הגישה תצהירי עדים אלו, ואילו המערער בחר שלא לחוקרם. אמנם אין עסקינן במצהירים בעלי מומחיות בתחום הנפש, אולם מתוך התצהירים אנו לומדים על הדברים שהשמיעו הקטינים באוזניהם. כך עו”ד תמיר מעיד כי הכיר את המשיבה והקטינים לאחר הגיעם לישראל וכי הוא ומשפחתו מלווים אותם עד היום.

עו”ד תמיר העיד בתצהירו כי –

“הילדים הביעו בפניי רצון נחרץ וחד משמעי להישאר בישראל. הילדים שיתפו אותי כי הם מתנגדים לחזרתם לארה”ב מכיוון שהם חשים בפעם הראשונה בחייהם, ביטחון שקט נפשי ורוגע ואין בכוונתם לשוב ולחזור למצב הדברים הקשה בו היו מצויים בארה”ב…כל אחד מהילדים ענה לי באופן ברור ונחרץ כי הם מתנגדים לחזור לארה”ב וכי הם מרגישים בטוחים בישראל”.

העד מר ב’, המתגורר בשכנות למשיבה ולקטינים, מעיד אף הוא –

“בשיחות שהיו לי עם ז’ וא’, הם אמרו לי באופן ברור שאין בכוונתם לחזור לארה”ב וכי הם רוצים להישאר בישראל (סע’ 11 לתצהירו)

“ממה שא’ וז’ סיפרו לי, הם מרגישים טוב בישראל מרגישים שייכים ובטוחים כי אביהם רחוק מהם ומרגישים שזה הבית שלהם..בכמה סיטואציות שונות ז’ וא’ אמרו לי, שהם לא רוצים לחזור לארה”ב ושהם לא מעלים על דעתם אפשרות שיאלצו אותם לחזור לארה”ב בניגוד לרצונם … בשיחות שלי איתם ניסיתי להבין האם הרצון הזה מובע על ידם רק כשאימם בסביבה, הם אמרו לי שהם מתנגדים בצורה נחרצת לחזור לארה”ב ורוצים להישאר בישראל” (שם, סע’ 15-13).

מר א’, המשמש כמנהל פרויקט “יחדיו” במקום מגורי הקטינים, במסגרתו הוא עוסק בהכנת בני נוער לשירות בצה”ל. בפרויקט זה משתתף אף הבן, א’. מר א’ הצהיר כי –

“במהלך שיחות שקיימנו במפגשי הקבוצה, שמעתי את א’ אומר לי ולאחרים, כי הוא רוצה להתגייס לצה”ל ולשרת ביחידה קרבית או מובחרת, כמו שאר חברי הקבוצה” (סע’ 9 לתצהירו).

גם מאישורי מוסדות החינוך אשר צורפו לתיק בית המשפט עולה כי הקטינים השתלבו היטב במוסדות הלימוד בארץ, ומרגישים נינוחים בכיתות הלימוד בהן הם לומדים (ראו נספחי 3-1 לתצהיר המשיבה).

  1. ולבסוף, גם בית משפט קמא הוסיף ושוחח עם הקטינים בלשכתו, בנוכחות עובד יחידת הסיוע, והתרשם באופן ברור כי רצונם להישאר בארץ. וכך כותב בית המשפט –

“התרשמתי מילדים בוגרים, אשר ידעו לומר בבירור מהו רצונם, שהיה ברור, מפורש וגלוי” (עמ’ 33 ש’ 9).

“סבורני כי כפי שעומדים הדברים כיום, הרצון שהובע הינו רצונם של הילדים הללו שבפני. אכן, יתכן כי היה בתחילה, או למצער הושפע, מרצונה של האם. ברם כיום הנערים מגובשים ברצונם עד כי הפך לרצונם העצמאי. נוכח גילם ורמת בגרותם לא ניתן להתעלם מכך. הילדים אף הביעו חשש בחזרה לאב, וכן חוששים מהצפוי להם אם יחזרו.”

אנו מצטרפים למסקנתו זו של בית משפט קמא, העולה מתוך הנסיבות והראיות שהובאו בנדון, ואנו מסכימים אף עם הערתו של בית משפט קמא כי –

“המומחה השיב- שאין הוא מודאג מהחזרה, שכן רשויות הרווחה שם ידאגו לילדים. ילדים אלה כבר מכירים את שיכול לקרות, שהרי כבר הוצאו למשפחת אומנה למשך תקופה של למעלה משנה. כלום אין זה סביר שאינם רוצים בכך שוב?” (ה.ש; עמ’ 38 ש’ 24-23))

אכן, דבר דבור על אופניו.

  1. נוסיף ונציין, בנדון מצאנו שלא להוסיף ולשמוע את הקטינים פעם נוספת. ראשית, כבר בכתבי בי דין של הערכאות בארה”ב צוין הלחץ הרב שבו מצויים הקטינים, אשר נאלצים שוב ושוב להביע עמדתם לפני הגורמים המקצועיים השונים ולפני הערכאות השונות. אחר שעיינו בתרשומת הפרוטוקול החסוי שערך בית משפט קמא, בעת שיחתו עם הקטינים, מצאנו כי הדברים שנאמרו לפני בית משפט קמא יש בהם אכן לבסס רצון מבוסס ומנומק של הקטינים, שלפיכך איננו מוצאים צורך להטריחם לפנינו פעם נוספת.
  2. מעבר לנדרש, ורק משום שבדיון בפנינו עלתה סוגיית זו, אנו מוצאים לדחות מכל וכל את רעיון ההפרדה בין האחים. אף ד”ר גוטליב דחה טענה זו על הסף, כדבריו:

“ש. אתה רואה אפשרות שחלק מהילדים חוזרים וחלק נשארים?

ת. זה מה שחסר לנו. זה רעיון הזוי. אנחנו במקרים רגילים של משמורת עושים שמיניות באוויר כדי לא להפריד בין הילדים. צריכים להיות נסיבות מאד מיוחדות כדי להפריד בין ילדים. הילדים האלו, אם תהיתי לפני כן איך הם נראים היום כל כך נורמאליים, יכול להיות שזה רק מהתמיכה שהם מקבלים אחד מהשני. לא הייתי מעלה על דעתי אפשרות של להפריד ביניהם. אין בזה כל הגיון, גם אף אחד לא הציע את זה” (עמ’ 66 ש’ 14-9 לפר’)

והדברים מדברים בעד עצמם.

  1. חובת ההחזרה המיידית של ילד שהורחק שלא כדין על ידי אחד מהוריו מסביבתו הטבעית כפופה לחריגים מס8וימים המופעלים במשורה (ע”א 4391/96 רו נ’ רו, פ”ד נ(5) 338, 345 (1997)), אנו סבורים כי ראוי להפעיל הן את החריג של חשש לנזק ממשי, והן את החריג של רצון הקטינים, חריגים שקיומם הוכח לסברתנו. כפי שהבהרנו לעיל. החריגים הנזכרים קשורים בעיקרם לעניינים הנוגעים לצרכיו של הילד ולרווחתו, במקום שאלה מצביעים על חשש לפגיעה ממשית בו אם יוחזר למקום מושבו הרגיל לידי ההורה המשמורן. לצורך הפעלתם נדרש כי משקלו של שיקול רווחת הילד, בנסיבות המיוחדות של העניין, יגבר אף על התכלית המרכזית של האמנה למנוע מעשי חטיפה הנוגדים את החוק. בהתמודדות בין שני אינטרסים – ביטול תוצאות מעשה החטיפה, כמעשה עשיית דין עצמית של הורה בניגוד לחוק, אל מול הצורך להגן על טובת הילד, יכריע השיקול האחרון, כאשר משקלו גובר באופן ברור על האינטרס הראשון (ע”א 1372/95 סטגמן נ’ דורק, (1995); בעמ 9769/09 – פלונית נ’ פלוני, (2010)). כך ראוי לנהוג בעניין שלפנינו.
  2. סוף דבר – הערעור נדחה.

המערער ישא בשכר טרחת עו”ד של המשיבה בסך של 40,000 ₪.

 

ניתן היום, ב’ ניסן תשע”ה, 22 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.

 

אילן ש’ שילה, ורדה פלאוט, צבי ויצמן

 

 

אילן ש’ שילה, שופט, סגן נשיא                ורדה פלאוט, שופט                    צבי ויצמן, שופט

 

אמנת האג החוטפת מיוון מחוזי ערעור הגבר מארהב נדחה

הנה פסק הדין בבית משפט עליון בע”מ  2808/15 ניל הנדל “כשהשופט קוקסינל דתי אל תצפו לצדק” .

מי שכתב את פסק הדין הוא ניל הנדל בתאריך 20/5/2015.  הנדל גם החטיף לאבא 25,000 ש”ח הוצאות.  לאבא הזה לא היה סיכוי.  השופט ניל הנדל הוא קוקסינל דתי עם כיפה שונא גברים מושבע הסוגד לשדולת הווגינות.  יחד איתו ישבו אורי שהם וענת ברון – שניהם פמינאצים איומים ונוראיים.

 

ניל הנדל עם הזונה האישית שלו רעייתו המכוערת
ניל הנדל עם הזונה האישית שלו רעייתו המכוערת

 

בבית המשפט העליון

 

בע”מ  2808/15

 

לפני: כבוד השופט ניל הנדל, כבוד השופט אורי שהם, כבוד השופטת ענת ברון

 

המבקש: פלוני

 

נ  ג  ד

 

המשיבה: פלונית

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 31.03.2015 בתיק עמש 014752-03-15

 

בשם המבקש:                         עו”ד ג’יי הייט

בשם המשיבה:                       עו”ד עמרי דרור; עו”ד אור אריה

 

החלטה

 

  1. למבקש ולמשיבה, תושבי ארצות הברית, שלושה ילדים בגילאי 15.5, 14 ו-11 (להלן: הקטינים). המשיבה נטלה את הקטינים לישראל שלא כדין. למרות זאת, דחה בית המשפט לענייני משפחה, תמ”ש 15992-12-14 (כב’ השופטת א’ גולן-תבורי) את תביעת המבקש להשבתם לארצות הברית לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ”א-1991. ערעור לבית המשפט המחוזי – נדחה (עמ”ש 14752-03-15, כב’ סגן הנשיא א’ ש’ שילה, השופטת ו’ פלאוט והשופט צ’ ויצמן).

 

ביסוד המחלוקת בין הצדדים עומד סכסוך רב שנים בדבר המשמורת על הקטינים. באמצע שנת 2014 נטלה המשיבה את האחרונים והגיעה עמם לישראל, תוך הפרת זכויות המשמורת של המבקש. אין מחלוקת כי פעולתה עולה כדי “הרחקת ילד שלא כדין” לפי סעיף 3 לאמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים (המופיעה בתוספת לחוק אמנת האג, להלן: האמנה). אולם, כאמור, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי אין להורות על החזרת הקטינים לארצות הברית, שכן מתקיים לגביהם לפחות אחד מן החריגים הקבועים בסעיף 13(ב) לאמנה – התנגדות הקטין להחזרתו למדינת מוצאו. עוד נקבע כי הובא בסיס לקיומו של חריג נוסף – קיום חשש חמור שהחזרת הקטין תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי – על אף שהשאלה האם חריג זה הוכח במידה הדרושה לא הוכרעה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש, ואף הוסיף כי לשיטתו הוכח גם קיומו של חשש חמור לנזק במידה הדרושה. מכאן הבקשה שלפני.

 

שתי טענות ניצבות במרכז הבקשה. ראשונה, נטען כי התנגדות הילדים לשוב לארצות הברית לא נובעת משקילה בוגרת ומקיפה; כי הדברים נאמרו כדי “ליישר קו” עם רצונה של המשיבה; וכי אין המדובר ברצון בעל עוצמה משמעותית המבוסס על נימוקים כבדי משקל ויציבים. שנייה, נטען כי לא ניתן משקל מספיק לראיות שהציג המבקש, התומכות בכך שהחזרת הקטינים לארצות הברית לא תחשוף אותם לנזק חמור. מנגד, סומכת המשיבה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואף מוסיפה טענות שונות במישור סדר הדין.

 

  1. בפתח הדברים אעיר כי יש לנהוג בגמישות דיונית כאשר טובתם של קטינים עומדת על הפרק, דוגמת דיני האימוץ, סוגיות הקשורות לאמנת האג ונושאים נוספים. גמישות זו יכולה לבוא לידי ביטוי בקבלת בקשות לרשות ערעור שלא היו עומדות במבחנים שנקבעו בר”ע 103/82 חניון חיפה בע”מ נ’ מצת אור (הדר חיפה) בע”מ, פ”ד לו(3) 123 (1982) ובדרכים נוספות (ראו למשל בע”מ 2205/09 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 7 לפסק דינו של הנשיא א’ גרוניס (22.4.2009)). אולם, אין משמעות הדבר כי בית משפט זה יקבל בקשה כגון דא בכל מקרה. סיבה לדחיית בקשה למתן רשות ערעור בהליך שכזה עשויה להיות שבית המשפט העליון כבר אמר את דברו בסוגיה המשפטית הנדונה, או שנסיבות המקרה נוטות בבירור לכיוון הכרעתו הסופית של בית המשפט המחוזי.

 

בענייננו, ניתן לדחות את הבקשה מבחינה דיונית. הסיבה לכך, שהבקשה הוגשה כשלושים ימים לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי (ובניכוי פגרת הפסח – כשלושה שבועות לאחריו). המועד שנקבע בתקנות להגשת בקשת רשות ערעור הוא שבעה ימים (ראו סעיף 295יד(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984). צוין לעיל כי יש מקום לגמישות מסוימת בסוגיות דיוניות כאשר עסקינן בהליכים של טובת הקטינים, לרבות לפי חוק אמנת האג. אולם שיקול זה עשוי לסגת מפני עקרון אחר של אמנת האג – הקפדה על מועדים שנקבעו באמנה כדי לסיים את העניין ביעילות. יש למנוע מצב שבו עצם ההליך על פי האמנה פוגע בתכליתה, משום שמשך ההליך איננו סביר או איננו עומד בהוראות המחוקק הרלבנטיות. הדבר מודגש במיוחד בתקנות הנוגעות להגשת ערעור. למשל, תקנה 295כ קובעת כי: “לא יאריך בית המשפט מועד שנקבע בפרק זה מטעמים מיוחדים שיירשמו, אלא באישור נשיא בית המשפט שדן בתביעה או בערעור”. בענייננו, האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור הוא משמעותי. בא-כוח המבקש אף לא הגיש בקשה להארכת מועד. טענתו, שהוא רשאי להגיש את הבקשה עד 30 יום לאחר מתן פסק הדין, עומדת בניגוד לתקנה 295יד(א) האמורה לעיל, לפיה “ערעור על פסק דין בתביעה או בערעור ועל החלטה אחרת יוגש לא יאוחר משבעה ימים מיום המצאת פסק הדין או ההחלטה לידי המערער” (ההדגשה אינה במקור). ברי כי “ערעור על פסק דין בערעור” כולל בחובו בקשת רשות ערעור, שכן אין זכות ערעור קנויה על פסק דין בערעור. אף אין זה תכליתי לקבוע כי המועד להגשת ערעור ברשות בגלגול שלישי יהא ארוך בכשלושה שבועות מהמועד להגשת ערעור בזכות בגלגול שני. ברם, בנסיבות העניין ולנוכח המסקנה אליה הגעתי, מצאתי לנכון להתייחס גם לבקשה לגופו של עניין.

 

  1. באשר לחריגים להחזרת הקטין חרף הוצאתו ממקום מגוריו הרגיל שלא כדין, סעיף 13 לאמנה קובע:

 

“… אין הרשות השיפוטית או המינהלית של המדינה המתבקשת חייבת להורות על החזרת הילד, אם הוכיחו האדם, המוסד או גוף אחר המתנגדים להחזרתו כי –

(א)   האדם, המוסד או הגוף האחר שבידיו מופקדת ההשגחה על גוף הילד לא הפעיל בפועל את זכויות המשמורת בעת ההרחקה או אי ההחזרה, או הסכים עמן או השלים עמן לאחר מעשה, או

(ב)   קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל.

הרשות השיפוטית או המינהלית רשאית כמו כן לסרב לצוות על החזרת הילד אם התברר לה כי הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו”.

 

כאשר קטין בגיל וברמת הבגרות המתאימה מתנגד להשבתו למדינה ממנה הוצא שלא כדין, הרשות השיפוטית רשאית להתחשב בכך ולסרב לצוות על החזרתו. הדבר אינו נובע מן החשש לקיומו של נזק חמור לקטין בעקבות החזרה. מדובר בתנאי עצמאי (ראו בע”מ 672/06 תאופיק אבו עראר נ’ פאולה רגוזו, פסקה 11 (15.1.2006), להלן: עניין אבו עראר). התפיסה שבבסיס חריג זה היא שיש להתחשב גם במעמדו של הילד, בזכויותיו וברצונותיו (ראו ע”א 7206/93 רוני ארמנד גבאי נ’ אפרת גבאי, פ”ד נא(2) 241, 251 (1997), להלן: עניין גבאי; רונה שוז “זכויות ילדים חטופים: האם חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) תשנ”א-1991, עולה בקנה אחד עם דוקטרינת זכויות הילד?” מחקרי משפט כ 421 (2004); Re T. (Abduction: Child’s Objections to Return) [2000] 2 F.L.R. 192 (בית המשפט לערעורים בבריטניה)).

 

בנקודה זו נזכיר את ההלכה לפיה יש לפרש את החריגים לאמנה בצמצום (ראו למשל רע”א 3052/99 דפנה שבח נ’ אברהם שבח, פסקה 6 (01.06.1999), להלן: עניין שבח; JR v SIR [2007] NICA 50 [2008] N.I. 252 (בית המשפט לערעורים של צפון אירלנד)). פירוש מצמצם זה משליך על הנטל הרובץ על הטוען לקיומו של החריג (ראו והשוו לע”א 5532/93 גונזבורג נ’ גרינוולד, פ”ד מט(3) 282, 296 (1995)). בנוסף לכך, קיים שיקול דעת לבית המשפט במובן זה שעליו לקבוע האם להורות על השבת הקטין למדינה ממנה הוצא (ראו עניין גבאי, עמוד 250). הפרשנות המצמצמת ושיקול הדעת נועדו לשמור על כך שהאמנה לא תרוקן מתוכן באמצעות החריגים. ברם, פירוש מצמצם ושיקול דעת אין משמעם איון מוחלט של החריג. על בית המשפט לתת דעתו, לצד התכליות הכלליות של האמנה, גם לזכויות הילד.

 

באשר לחריג הקבוע בסעיף 13 סיפא, שעניינו התנגדות הקטין – נראה כי שיקול הדעת המוענק לבית המשפט רחב יותר מזה המוענק לו בסעיפים 13(א) ו-13(ב), בשל אופיו. הראשון מבין החריגים שבסעיף 13 הוא, בעיקרו, ביטול התנגדות ההורה ה”נחטף” – הסכמה או השלמה שלו עם הוצאת הקטין. לכן הוא נוגע ללב העניין – קיומה של מחלוקת בין הצדדים באשר למקום מגוריו של הקטין. אשר לחריג השני, הקבוע בסעיף 13(ב) – המסקנה לפיה קיים חשש ממשי לגרימת נזק לקטין היא כה חריפה, עד שקשה להתעלם ממנה. אין זה בגדר “טובת הילד”, אלא בגדר “מניעת רעת הילד”. החריג השלישי – התנגדות הקטין – הוא המורכב מבין החריגים. יש לבדוק את טיב ההגנה ואת העומד ביסודה. כמו כן, בשל חששות שונים שיפורטו להלן, נוצר מתח טבעי בין קבלת התנגדות הקטין לבין תכליות חשובות של האמנה. זאת, בשונה מהחריגים הראשונים, שאינם מתנגשים עם תכליותיה באופן ישיר. בראי זה, נפנה לבחון את השאלה האם הוכחה במקרה דנן התנגדות מצד הקטינים, המצדיקה את הותרת הקטינים בישראל על אף שהוצאתם מארצות הברית הייתה שלא כדין ולנוכח תכלית האמנה (דוגמא ליישום שיקול הדעת המוענק לבית המשפט בגדרי חריג ההתנגדות לפי סעיף 13 סיפא, ולמלאכת האיזון בין שיקולי מדיניות של האמנה; התנהגות ההורה ה”חוטף” אל מול המבחנים הקבועים בסעיף 13 סיפא – ראו פסק הדין הבריטי בעניין X v Y and Z Police Force [2012] EWHC 2838 (Fam)), פסקה 56).

 

  1. הסייג הקבוע בסעיף 13 סיפא לאמנה בנוי ממספר רבדים, שניתן לחלקם לשתי קבוצות. הראשונה, קיומה של התנגדות. השניה, נכונות להביא את ההתנגדות בחשבון. נכונות זו נקבעת באמצעות שלושה פרמטרים המשתלבים זה בזה – גילו של הקטין, בגרותו ואיכות ההתנגדות (ראו והשוו לעניין אבו עראר, פסקה 13). יושם אל לב כי שתי הקבוצות דורשות בירור עובדתי. ברם, הראשונה מסתפקת בכך, בגדר קביעת נתון קיים, ואילו השנייה מאופיינת גם בבירור נורמטיבי בדבר טבעה של ההתנגדות.

 

גילו של הקטין. מדובר בנתון אובייקטיבי. מלשון האמנה עולה כי אין כל הגדרה של גיל מינימלי (ראו ע”א 6056/93 ציפורה עדן נ’ יואב עדן, פ”ד נא(4) 197, 202 (1997) (להלן: עניין עדן)). בהעדר כימות, עולה השאלה מה חשיבות הגיל כמרכיב נפרד מהבגרות. נדמה כי פרופ’ אליסה פרז-ורה (Elisa Pèrez Vera) אשר שימשה כרפורטרית מוסמכת של האמנה, סוללת את הדרך להבנת העניין:

 

“In addition, the Convention also provides that the child’s views concerning the essential question of its return or retention may be conclusive, provided it has, according to the competent authorities, attained an age and degree of maturity sufficient for its views to be taken into account. In this way, the Convention gives children the possibility of interpreting their own interests. Of course, this provision could prove dangerous if it were applied by means of the direct questioning of young people who may admittedly have a clear grasp of the situation but who may also suffer serious psychological harm if they think they are being forced to choose between two parents. However, such a provision is absolutely necessary given the fact that the Convention applies, ratione personae, to all children under the age of sixteen; the fact must be acknowledged that it would be very difficult to accept that a child of, for example, fifteen years of age, should be returned against its will. Moreover, as regards this particular point, all efforts to agree on a minimum age at which the views of the child could be taken into account failed, since all the ages suggested seemed artificial, even arbitrary. It seemed best to leave the application of this clause to the discretion of the competent authorities” (פסקה 30 לדו”ח הפרשני שחיברה בסמוך לכינון האמנה).

 

מספר נקודות ראויות להדגשה: ראשית, השאלה האם להשאיר את הקטין במדינה אליה הוצא או להחזירו – עשויה להיות מוכרעת על פי רצונו של הקטין. זהו חריג, אשר חל גם כשקטין מורחק ממקום מגוריו הקבוע שלא כדין, המאפשר לקטין לפרוש את האינטרס שלו. שנית, ומן הצד האחר, חרף התנאים של בגרות וגיל – טמונה בחריג זה סכנה. זאת, בדמות הנזק הפסיכולוגי שעלול להיגרם לקטין הנאלץ לבחור באחד מבין שני הוריו. עם זאת, החריג נחוץ בהינתן העובדה שהאמנה חלה על קטינים עד גיל 16. קשה להלום כי קטין בן 15 שנים יוחזר כנגד רצונו. בד בבד, מאמץ לקבוע גיל מינימלי ניצב בפני המשוכה שכל גיל אשר ייקבע יראה מלאכותי או שרירותי. נקודות אלה מובילות לכך שיש להשאיר את יישום הסעיף לשיקול דעתה של הרשות השיפוטית.

 

לכך אוסיף שיקולים נוספים. מבחן הגיל בא לכוון את בית המשפט בבוחנו את בגרותו של הקטין. הדבר אף מקטין את התמריץ הקיים להורה המחזיק בקטין להפעיל עליו לחץ כזה או אחר, כדי להיכנס תחת תחומי החריג. קיומה של עמדה ברורה ונחרצת פחות משמעותי ככל שגילו של הקטין נמוך יותר. שיקול נוסף הוא לשמור על תכלית האמנה, לפיה הורה החוטף קטין לא יצא נשכר מכך. חשוב לציין כי גם ילדים מבוגרים יותר, למשל בגילאי 12 או 13, אינם מבטיחים שעמדתו של הקטין תתקבל. אף יש מקרים בודדים שבהם נשמע קולם של ילדים בני פחות מעשר שנים. לדעתי, ככלל יש להיזהר מאוד מכך (ראו והשוו Rona Schuz, The Hague Child Abduction Convention – a Critical Analysis 323-324 (2013)).

 

בגרותו של הקטין. כעולה מלשון האמנה, מרכיב הגיל אינו עומד לבדו. יש לשלבו עם מרכיב בגרותו של הקטין. חוות דעתו של מומחה עשויה לסייע בנדון. כך גם התרשמותו הישירה של בית המשפט מהקטין. בהקשר זה יש לבדוק מהם השיקולים של הקטין, באיזו מידה דעתו חד משמעית וברורה ועד כמה היא משקפת רצון והבנה.

 

התנגדות באיכות שמן הראוי להביאה בחשבון. זהו מבחן נורמטיבי ברור. השאלה היא מהו המשקל שיש להקנות להתנגדותו של הקטין. שאלה זו תלויה, בין היתר, במידה שבה שיקוליו של הקטין משקפים את המציאות האובייקטיבית. האם ההחלטה אוטונומית או פרי השפעה של אחד מן ההורים? האם הרצון מבוסס על נימוקים כבדי משקל ויציבים? האם ההתנגדות היא דומיננטית ובעלת עוצמה, או שמא מדובר בהעדפה גרידא? (ראו לעניין זה Central Authority of the Republic of South Africa and Another v. B 2012 (2) SA 296 (GSJ)) במישור הכללי, סעיף 13 סיפא לא נועד לרוקן את הרציונלים העיקריים של האמנה ולהכפיפם לעמדת הקטין. הצד השני של המטבע הוא שהאמנה מכירה בחריג, ואין לרוקנו מתוכן. האיזון יימצא בהכרה בכך שמדובר בחריג, שיש ליישמו כאשר גילו של הקטין מתאים, הוא מגלה בגרות ניכרת בהעדפתו ואיכות ההחלטה גבוהה. ושוב, השימוש בחריג יהא בצמצום.

 

ומן הכלל אל הפרט.

 

  1. כאמור, הקטינים הם בגילאי 15.5, 14 ו-11 לערך. על פי התרשמותו של בית המשפט לענייני משפחה ועל פי חוות דעת המומחה, הם בוגרים כפי גילם ובוגרים בדעתם. בכך עומדים שני הקטינים הבוגרים יותר ברף הנדרש. עניינה של הקטינה בת ה-11 הוא גבולי יותר. אולם רעיון ההפרדה בין האחים נדחה על ידי המומחה ועל ידי ערכאות קמא, ואף המבקש לא טען כלל כי יש להבחין ביניהם או להפרידם (רעיון ההפרדה בנסיבות דומות נדחה אף במשפט המשווה. ראו למשל פסקי הדין הבריטיים בענייןB. v. K. (Child Abduction) [1993] 1 FCR 382, [1993] Fam Law 17; , ובעניין X v Y and Z Police Force [2012] EWHC 2838 (Fam) דלעיל, ופסק הדין האוסטרלי בעניין State Central Authority v Hotzner (No 2) [2010] FamCa 1041).

 

טענה נוספת שהעלה המבקש היא שרצונם של הקטינים הושפע מעמדתה של האם. כך עלה גם מחוות דעתו של המומחה. ברם, בית המשפט לענייני משפחה שוחח עם הקטינים בעצמו, בליווי עובדי יחידת הסיוע והתרשם מהם. התרשמותו הייתה כי כך או אחרת – כיום רצונם עומד על רגליו הוא. בעניין זה יוזכר כי עדיין מתפקידו של בית המשפט לבחון את איכות ההתנגדות מזוויות נוספות. שנית, אין לצפות שההורה כלל לא ישפיע על החלטת הקטין. המבחן הוא עד כמה עמדת הקטין עצמאית ועמוקה. באחת הפרשות בארצות הברית הובעה הדעה כי יהיה זה בלתי ריאלי לצפות שעמדתו של הורה מסור לא תשפיע על העדפת הקטין במידה מסוימת. על כן, יש לבחון האם מדובר על השפעה “בלתי ראויה” (“undue influence”. ראו Robinson v. Robinson, 983 F. Supp. 1339 (D. Colo. 1997). כן ראו בעניין JR v SIR [2007] NICA 50 [2008] N.I. 252  דלעיל; ראו והשוו גם לעניין עדן, עמודים 203-202).

 

זאת ועוד, הקטינים תמכו את רצונם גם בנימוקים אובייקטיביים: חששם מן המציאות הממתינה להם בארצות הברית ומצבם הטוב בישראל באופן מובהק וכולל. הם השתלבו בבתי הספר, החלו לפתח חיי חברה וזכו לשקט שנמנע מהם במשך השנים האחרונות בארצות הברית – וזה קשור ליסוד חשוב, כפי שיובהר. כך עולה גם מתצהירים שהוגשו מטעם מוריהם ואנשים הקרובים להם בארץ.

 

המומחה מטעם בית המשפט הביא את דברי הקטינים כי ברצונם “להישאר בארץ וכי הם נקלטו לכאן בצורה טובה וחיובית – דבר אשר איני מטיל בו ספק… עבור הילדים, החיים בארץ מקנים להם מידה לא מבוטלת של שקט ובכך מיטיבים עימם”. עוד קבע המומחה כי רצונם להישאר בישראל “מבוסס בעיקר על דברים פוזיטיביים הקשורים לישראל”. רצונם החיובי של הקטינים להישאר בישראל הובע גם לפני אנשי יחידת הסיוע, שכנים ומכרים, שחלקם העידו בבית המשפט על השתלבותם של הקטינים בחברה בישראל ובמוסדותיה. זו הייתה גם התרשמותו של בית המשפט בשיחתו עמם. בנושא זה ראוי להבהיר את הפער בין חלק מקביעות המומחה לבין המבחן המשפטי. הבחינה היא “התנגדות להחזרה”, ולא “רצון להישאר”. כאן, ולנוכח חוות הדעת המקיפה של המומחה, הסוגיה המשפטית היא היכן לשים את הדגש בעת בחינת רצונם של הקטינים.

 

בד בבד – ונקודה זו רבת משקל – הקטינים הביעו בקול צלול וברור את התנגדותם העזה לחזור לארצות הברית. כך, למשל, הקטין בן ה-14 טען כי אם ינסו להחזירו לארצות הברית, הוא לא יעלה על המטוס ויצטרכו לשים אותו באזיקים. עוד טען שיברח לכשיגיע לשם. המומחה ציין כי הקטין הבכור אמר דברים דומים. גם הקטינה בת ה-11 טענה שהיא מוכנה להיאבק על מנת להישאר בישראל. אמרות כאלה מצביעות על רצון עוצמתי, אך יש להיזהר מבחינת דברים אלה לבדם, שכן הם עשויים להיות נסיון מניפולטיבי של הקטין הנובע ממנו או מאחד מהוריו. יש חשיבות רבה לכך שהמומחה קבע כי התנאים להם חשופים הקטינים בארצות הברית הם “קשים ביותר”. יוער כי בשנים שקדמו להגעתם לישראל, הקטינים נעו בין משפחות אומנה ובין משמורת משותפת של שני ההורים. על פי קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה, בעת הגשת התביעה על ידי המבקש להשבת הקטינים, היה קיים צו לפיו הקטינים יוחזרו לרשויות הרווחה, צו שבוטל לאחר מכן.

 

נדבך מרכזי נוסף לצד התנגדותם הסובייקטיבית של הקטינים הוא, כאמור, היותם של הנימוקים סבירים ובעלי משקל משמעותי. בהקשר זה, הביעו הקטינים חשש לשלומם אם יחזרו לארצות הברית. הקטין הבכור טען באוזני המומחה כי המבקש איים עליו ברובה בכדי שיעיד לטובתו בסכסוך עם המשיבה. עוד טענו שני הקטינים המבוגרים יותר כי האב נופף ברובה שברשותו וכיוון אותו כנגדם, ואף הצמיד אותו לגבו של הקטין האמצעי. הקטינה הצעירה ביותר טענה כי המבקש היה מרבה לאיים עליהם, אוחז אותם בזרועות ומטלטל אותם. לכך מצטרפות הקביעות בפסק דינו של בית המשפט לערעורים בקליפורניה, אשר דן בהסדרי המשמורת על הקטינים. נקבע כי יש די ראיות התומכות בכך שלקטינים נשקף “substantial risk of physical harm” מצד המבקש. המומחה עצמו התרשם כי גישת המבקש היא אגרסיבית וכי הוא סובל מהתפרצויות זעם.

 

על כן דעתי היא כי צירוף הרצון הדומיננטי וכבד-המשקל שלא לחזור לארצות הברית והרצון המשמעותי להישאר בישראל – מעלה כי זהו מקרה מובהק, שאיננו גבולי, להכרה בהתנגדות הקטינים, כפי שנקבע על ידי ערכאות קמא. הצירוף של הנימוקים הוא אשר מוביל למסקנה, ולכן אין זה משנה אף אם אניח שחלק מן הנימוקים לבדם – לא היה בהם די.

 

  1. די בקיומו של חריג התנגדות הקטין להכריע בבקשה. בבתי משפט קמא נפלה מחלוקת באשר לחריג החשש לנזק. שתי הערכאות התייחסו לכך, ברם בית המשפט לענייני משפחה לא הכריע את שאלת קיומו של חשש לפי סעיף 13(ב), ואילו בית המשפט המחוזי קבע כי זה מתקיים בבירור. לאחר שעיינתי בדברים, דעתי נוטה לכיוונו של בית המשפט המחוזי, לפיו יש שתי עילות המצדיקות את התוצאה אליה הגיעה ערכאה קמא. ברם, לצורך בקשה זו, והואיל ואף המומחה לא הסיק כי חריג זה מתקיים – איני רואה לטעת מסמרות בדבר. לצד זאת אבהיר כי בית המשפט המחוזי נימק את מסקנתו בצורה סבירה ומשכנעת: על פני הדברים, לכך בדיוק התכוון המחוקק ביחסו משקל לחשש לפגיעה פיזית, בהינתן הנתונים באשר למעשי המשיב והתנהגותו בעבר. אך כאמור, גם אם נניח שחריג החשש לנזק לא חל, עשויה להיות לחששות של הקטין השפעה על האופן שבו נתפסת התנגדותו. לאמור, החשש לנזק יכול לקבל משקל בדמות אחד מן המשתנים הנבחנים בעת הערכת התנגדותו של הקטין להחזרתו. חשוב להדגיש כי בבואו של בית המשפט לבחון את שני החריגים הקבועים בסעיף 13(ב) ובסעיף 13 סיפא – מחובתו לבחון כל עילה בנפרד. עילה עילה על פי תנאיה. יש לעמוד על ניתוח מדויק ומסודר של הדברים, גם אם מבחינה עובדתית קיימת חפיפה מסוימת בין שתי העילות.

 

סוף דבר, בית המשפט לענייני משפחה בחן את התנגדותם של הקטינים לשוב לארצות הברית בהתבסס על חוות דעתו של המומחה שמינה, דבריהם של אנשי יחידת הסיוע ומכריהם של הקטינים וכן התרשמות בלתי אמצעית. בנוסף לכך, נבחנה עמדתם של הקטינים על רקע כלל נסיבות המקרה, ובפרט על רקע החשש לנזק ממשי שייגרם להם אם יחזרו לארצות הברית. לצד זאת, יש להעניק משקל לגילם של הקטינים באופן מיוחד, ובפרט הקטין המבוגר יותר, שהוא כאמור בן 15.5. כך גם יש משקל ממשי לגילו של הקטין הצעיר יותר – בן כ-14 שנים.

 

  1. בהינתן כל האמור, אציע לחבריי לקבוע כי דין הבקשה להידחות. אין צורך, במסגרת בקשה זו, לדון במלוא הסוגיות המשפטיות ולהכריע בהן. כאמור, המקרה אינו גבולי ומדבר בעד עצמו. די בדברים הכלליים המשפטיים שצוינו לעיל על הרקע שהובא. עוד הייתי מציע כי המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 25,000 ₪.

 

ש ו פ ט

השופט א’ שהם:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ע’ ברון:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

אשר על כן, הוחלט כאמור בהחלטתו של השופט נ’ הנדל.

ניתנה היום, ב’ סיון תשע”ה (‏20.5.2015).

נ’ הנדל, א’ שהם, ע’ ברון

ש ו פ ט                                          ש ו פ ט                                           ש ו פ ט ת

 

אנת האג החוטפת מיוון בעמ 2808-15 עליון חריג ילדים רוצים להישאר בארץ

By

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

Translate »